פוקסיה.

"איפה היית?!" שאלה בת דודתי היקרה בזעזוע.
"את ניראת כאילו דרס אותך משהו ממש ממש כבד…" היא המשיכה.
"חזרתי מהמשתלה…" עניתי.
"משתלה?! כמה עבודות יש לך?! מה זה?! מאז שעזבתי לירושלים אני לא יודעת עליך כלום!" היא סטודנטית בעיברית.
"זה לא עבודה… לא קבועה בכל אופן… זה רק בפסח ובראש השנה ואני עושה את זה כבר שנתיים…" חייכתי בעייפות.
"שקרנית!" אמרה וחייכה עד עימקי נשמתה היפה.

אז כן, שיש לי זמן וכוח אני מוצאת לעצמי כל מיני 'חלטורות'.
את ה'חלטורה' הזו אני אוהבת במיוחד. מכמה סיבות. הסיבה הראשונה היא הסיבה שבזכותה גם הגעתי למשתלה הזו. אחת מחברותי הקרובות ביותר עובדת שם, גם היא, בחגים. היא הגיעה לשם בזכות אמא שלה ששוזרת שם פרחים בסופי שבוע. ככה, לגמרי "במקרה" יוצא לי לראות אותה בתקופה בה גם היא וגם אני מוצפות עבודה ולימודים, תקופת סמסטר ב' של השנה.
הסיבה השנייה נשמעת טיפשית אבל היא האחת שגם לשמה אני קמה כל בוקר- עולם הצבע. כשכל חיי אני עסוקה בלמצא את הצבעים בכל דבר בכדי להפוך אותם לציורים, להכנס דבר ראשון בבוקר למשתלה נהפך למקור כוח, השראה והמון חיוך.
הסיבה השלישית היא הסיבה ההגיונית מכולן. הפרחים. הו, אלוהים היקרה שבשמיים, הפרחים. כמה שאני אוהבת פרחים. כהוכחה יש לי שני קעקועים של פרחים שאני מאד אוהבת(בינתיים). יש משהו ביצירה הזו שמפעים אותי כל פעם מחדש.

בכל פעם שאני מגיעה למשתלה ומגלה פרח שאני לא מכירה אני מתרגשת כמו תל אביבי אבוד שמצא חניה מתחת לבית אחרי שעה וחצי חיפוש ובדיוק אחרי שכבר החליט להתייאש ולחנות בחניון היקר הקרוב. לא מאמינה על האושר שנפל בחלקי אני אני אוספת את הפרח החדש בכפותיי, משתחלת בין המוני הצמחים והאנשים שמסתובבים במשתלה בערב פסח ומגיעה לבעלי המשתלה או לאחת העובדות הקבועות שמכירות אותי. הפעם ניגשתי לאחת העובדות הותיקות. כשהגעתי אליה היא הסתלכלה עלי ושאלה "על מה החיוך הפעם?".
ממש כאילו חזרתי שנים אחורה לתקופת ילדותי המוקדמת בה הייתי מסתובבת בכל החצר בכדי למצא את אמא כשידיי סוגרות בעדינות חרק כלשהו שלא הכרתי קודם, מחכה לתגובתה ולקולות ההתפעלות שתפיק כאילו היא רואה אותו, כמוני, בפעם הראשונה.
פתחתי את כפותיי שסגרו על הפרח החדש וכשניצוץ של שובבות בעיניי שאלתי את מירה: "מה זה?" "מיה, מה קורה איתך? זה פוקסיה. את מכירה את זה כבר…" אמרה והסתובבה לעזור ללקוח הבא. "אבל…" נשארתי עם שאלותי לעצמי. "לפוקסיה בכלל יש צורה אחרת. יש לה פחות עלים, וצבע אחיד, ואחר. ובכלל המבנה שלה שונה לחלוטין, והיא בכלל שיח! בעצם… עכשיו שאני מסתכלת שוב…" רדפתי אחריה שוב: "יש סיכוי שזה זן חדש?!" שאלתי מתוחה. "וודאי. מה זה עוד יכול להיות?" היא אמרה במרוצתה. 'יש!' חייכתי לעצמי, והוספתי את הפרח לצרור שכבר היה על ראשי, בתוך אחת מהסיכות שהיו תקועות לי בשיער. מחוייכת הרמתי את מבטי שנתקל בבחור יפה תואר בעל עיניים ירוקות מחייכות שהסתכל בי וחייך.
"היי. אני יכולה לעזור במשהו?" שאלתי, מעלימה בעצמי את המבוכה שהוא העלה בי.
"אני זוכר אותך מראש השנה… גם אז היו לך מלא פרחים בשיער."
"כן, מה אני אעשה… אני אוהבת פרחים…" חייכתי בפה מלא שיניים.
עזרתי לבחור לבחור שני עציצים. שיח אחד ששכחתי את שמו עם פרחים סגולים ואבקנים צהובים וביגוניה ורודה יפייפייה. ארזתי לו יפה ושמתי שני סרטים תואמים. אחד סגול-ירוק-צהוב והשני אדום-ורוד-לבן. את שניהם עשיתי במקום.
"ושוב, בפעם השניה השנה- את מקסימה ותודה לך." הוא חייך חיוך מבוייש והלך.
אני נשארתי שם, תוהה על הזכרון שלי ועל איך שהוא עובד. את פרצופו וחיוכו של הבחור זכרתי. את שמו הספקתי לשכוח בשנית.
חזרתי לעיסוקי הפרחים שלי. פרחתי במכירות הפרחים וכאות תודה על עבודתי המוצלחת נתן לי בעל המשתלה את העציצים שבחרתי למשפחתי ולי, ארבעה במספר, במתנה.
כמה שעות אחר כך חזר הבחור החייכן. הוא שינה את דעתו. אחרי שעזרתי לו שוב לבחור שני סחלבים מדהימים ביופיים הוא התמהמה לרגע ואחר שאל; "אני יכול לשאול שאלה חוצפנית?" אחרי שהסמקתי קשות ועניתי שהוא כבר שאל אחת אבל מוזמן לשאול גם את השניה הוא שאל "איך את עושה את זה?"
"את מה?" שאלתי מעט מבולבלת.
"את כל הזמן מחייכת… והחיוך שלך… החיוך שלך קורן. יש לך את החיוך הכי מקסים ואמיתי שראיתי כל חיי."
"אממממממ…. אני… אממממממממ…. לא יודעת מה להגיד… נראה לי שתודה…"
הוא חייך, אמר שהוא מקווה שהאנשים סביבי יודעים מה אני שווה, איחל לי חג שמח בחיוך מלא שיניים והלך.
אחרי שהוא הלך עברו במשתלה עוד כמאה וחמישים אנשים. גברים, נשים וטף. לכל מי ששרתתי מתוכם היה מה לומר על החיוך שלי. כל אחד מהם עשה זאת אחרת. השיא הגיע בדמות ילדה קטנה ומלאכית עם עיניים שחורות ענקיות. היא הסתובבה בסמטת הביגוניות מחבקת עציץ בגודל שלה. שראיתי שאמא שלה עוד שניה יוצאת מדעתה על יכולותיה של ביתה לאהבת פרחים ועוד שניה מאבדת את העשתונות, ניגשתי לפיצפונת. הגשתי לה פרח יפה וצבעוני שנפל מאחד מעציצי הפוקסיה ושאלתי אם נוכל להחליף. היא אמרה שלא כי שלה יותר מלא פרחים ואני השבתי שאת הפרח הזה היא יכולה לקבל במתנה ולא צריכה לשלם עליו כלל, וחייכתי. אחרי שחשבה על זה לעומק היא נתנה לי את העציץ ואחזה את הפוקסיה בתשומת לב מרובה, הסתובבה לאמא שלה ואמרה: "יש לאישה מלא שיניים בפה. והיא נחמדה. ראית את הפרח שלי?" אמא שלה הסתובבה אלי מחוייכת מאוזן לאוזן ולחשה לי בעודה אוחזת ביד ביתה הקטנה: 'תודה'.
יצאתי מהמשתלה בחמש בערב, תוהה עם אספיק להגיע לסדר בזמן, מוטשת, בלי תחושה ברגלים ומחוייכת מהרגיל.

בדרך הביתה, בעודי נוהגת ונהנת מהרוח החמימה שקיררה אותי בנושבה, אחרי השרב הנורא שהיה חריף אפילו יותר בתוך המשתלה, התחלתי לחשוב, והחיוך התרחב אף יותר.

חשבתי על כמה הבחירה בחיוך הזה הייתה פעם אחד הדברים הכי קשים שעשיתי בחיי.
לפני שלוש שנים כמעט, בתקופת חיים אחרת, עברה עלי התקופה הכי קשה בחיי. כל מה שהרכיב אז את חיי התפרק לרסיסים מול עיניי. לא היה דבר וחצי דבר שיכולתי לעשות בכדי לעצור את שטף הרוע שעבר עלי בזמן קצר מאד. חשבתי אז שזהו, בחיים לא אחזור לחייך. אז גם לא הייתה לי שום סיבה. במשך כמעט חודש וחצי לא הפסיקו לנחות עלי דברים רעים אחד אחרי השני. התפנית קרתה בוקר אחד שהתעוררתי אחרי לילה מסוייט לחלוטין והמחשבה הראשונה שעברה בראשי הייתה: 'מעניין מה יהיה הדבר הרע הבא שיקרה'. המחשבה הזו סתרה על פני. איך יתכן כי זה מה שעובר לי בראש? איך יתכן שהמצב התדרדר עד כדי כך שאני לא יכולה לתאר מצב בו אני לא סובלת? איך- אני- שאוהבת את חיי מבוקר ועד ערב לא שמחה יותר על עצם קיומי? איך שכחתי שאני בכלל זו שלא מפסיקה לחייך לעולם?
נבהלתי מעצמי נורא. ישבתי במיטה שלי ובכיתי. למעשה לא בכיתי. מררתי. ממרתי בבכי במשך שעתיים תמימות. בסוף הבכי המשחרר ואחרי שנרגעתי לחלוטין נכנסתי למקלחת לשטוף פנים. במראה הקטנה מעל לכיור ראיתי לפתע את עיניי. הירוק-כחול שבעייני זרח בזכות כל האדום שהיה מסביבו ובראשי חלפה המחשבה שאילו הייתי ערפד וודאי ככה הייתי נראת. המחשבה הזו הייתה הראשונה בחודש הזה שלא הייתה איומה. זה הצחיק אותי. אז גם ראיתי איך המקבילה הערפדית שלי הייתה נראת מחוייכת. זה הצחיק אותי אפילו יותר. התחלתי לצחוק. ממש בשקט. בצחוק צרוד וקטן שהפך בסופו של דבר לקרקורים בלתי נשלטים שבהן התיישבתי על שפת המקלחת ואחזתי בבטני. שכחתי כמה צחוק הוא הרבה יותר משחרר מבכי. איך שכחתי?
חזרתי לחדרי ושהבטתי שוב במראה היו פני כתמול שלשום. החיוך נעלם והכאב שניכר בהן שב. שם החלטתי בהחלטה של רגע כי מעכשיו אני מוצאת סיבות לחזור לחייך.
המהפך הזה בחשיבה אמנם החל ברגע אחד פצפון של החלטה אחת שנבעה ממקום מאד מסויים אבל היא מלווה אותי עד היום. בכל בוקר אני מחליטה את אותה ההחלטה מחדש. בכל בוקר אני מחליטה מה תהיה הסיבה בגללה אחייך היום. בכל בוקר אני מוצאת סיבה שאילו לא יקרה אף דבר אחד טוב היום בגללה אחייך. בשבילה אחייך. בשבילי.
חיוך שמור בתוך סיבה.

תודה לכל הסיבות.
תודה לכל אלו שמזכירים לי למה כדאי לחייך.
או לכל אלו שלא יודעים כלל שזה מה שהם עושים אבל גם בלי לדעת יוצרים את אותה התוצאה.
תודה.
בהחלט יש על מה. גם לחייך וגם להודות.

חיוך שמור בתוך סיבה.
זוהי פילוסופיית החיוך שלי.
פילוסופיה… שלי… זה מצחיק. וגורם לי לחייך.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s