דרקונים בשמי חיי

עברו שנתיים.
למעשה מעט יותר משנתיים. עדיין זה לא נראה לי נכון.
נפגשנו, לפני זמן מה, כולנו. כל שבט הדרקונים – כמעט. היו כמה שבלטו בחסרונם. אחי הגדול- אהוד שנשאר השנה בעירו הקפואה אי שם באירופה, שחר שהחליטה שניוזילנד יפה לה יותר ואתה.
כל פעם מחדש שכולנו נפגשים, כבר שנים, מתחילה שיחת השורשים. אנחנו מחפשים יחד את ההגדרות הקצרות ביותר שישנן כדי למצוא את הקרבה המשפחתית שיש ביננו. כולנו שם אחים, אך לא הדם הוא שקבע זאת.

ישבנו, שני אחיי הקטנים ואני, בחדר 'הילדים' בחצר. זקני השבט נשארו ב'בית הגדול' עם האוכל הטוב, המוזיקה הטובה, האלכוהול הרב והמפגש החברתי החצי שנתי.
"חדר הילדים" הוא למעשה חדרו של אחד מאחי. אין לנו לא אב משותף ולא אם משותפת אך הוא ללא ספק אחי. אחד מהחמישה עשר שמרכיבים את ילדי השבט. החדר הוא קראוון אחד קטן בחצר מאד גדולה, שכולו זכרונות טובים והשראה. החלונות מורכבים פיסות עץ אסופות, השולחן נעשה ביד, הספות נאספו כל אחת בזמנה והפכו חלק. ישנו גם פסנתר, שלא גיליתי עדיין איך הוא עובד ואני לא בטוחה שהוא פסנתר בכלל, שתי גיטרות אקוסטיות, שהצבע שלהן הקסים אותי, גיטרה בס אחת, שני יוקיליילי, שנשגב מבינתי איך יכולים לנגן על דבר כל כך קטן והמון המון המון כשרון ואהבה למוסיקה ובכלל.
במשך שלוש שעות ישבתי שם, שתיתי לא מעט שיבס ומעט מאד וודקה- בכל זאת המסיבה לכבודך, עישנתי סיגריה בסיגריה והתמוגגתי מהג'אם. הוא התחיל בכלל לפני שנכנסתי. שעוד הייתי בבית הגדול. שחר- אחי הקטן בן החמש עשרה בסך הכל, נעמד לידי שדיברתי עם אם הבית והאישה הטובה שבזכותה התחיל השבט הזה לקרום עור וגידים, משך לי בשרוול ולחש לי בשקט בשקט "מיה, משעמם לי!" הסתכלתי עליו שעל פני תמיהה עמוקה. "ראית כמה גיטרות יש אצל יותם?!" שאלתי. "לא.. אני מתבייש…" הסתכלתי עליו בתדהמה, תפסתי בידו וגררתי אותו ל"חדר הילדים". "מיה די! את עושה לי פאדיחות!" כמה שאני אוהבת את אחי הקטן. הכנסתי אותו לחדר, הושבתי על הספה, הנחתי גיטרה פנויה בידו וזרקתי לחלל האוויר: "הוא מתבייש… תנגנו משהו?". האחים, המשפחה המורחבת שלי, חייכו אלי. חזרתי שעה מאוחר יותר אחרי שסיימתי את כל שיחות ה'מבוגרים' והשתחלתי שוב לקראוון. יש לציין כי העובדה ששמו הוא 'חדר הילדים' לא מעיד כהוא זה על טווח הגילאים שנכח בחדר. הורי ישבו שם, עוד שני זוגות 'הורים', שלוש בנות דודות שהן בעצם אחיות לשבט ובערך בגילי, שלושה אחים או בני דודים לשבט שצעירים ממני בחמש שנים לערך, שני אחי ממשפחתי המקורית וטווח הגילאים נע בין שישים וחמש לגיל שמונה המופלג. כשנכנסתי, המה החדר צלילים. חייכתי לעצמי וחשבתי כמה היית נהנה לשמוע את ה'ביט'.

לפני שנים רבות בבית הדרקונים הקודם באחד מביקורי השקטים יותר, ישבנו; אתה, אהוד, אם הבית והאמא השניה שלי, חברתי ואני. שתינו אלכוהול טוב, אכלנו אוכל טוב ודיברנו אמנות. סיפרת לי אז על דרכי העבודה שלך. על הדרך בה עולים רעיונותייך לכדי יצירה מוגמרת. הייתי אז קטנה, בת שמונה עשרה סך הכל, והאמנות שלי הייתה רק בתחילת דרכה. הוקסמתי מדרך המחשבה שלך ולאחר נסיונות לא מעטים סיגלתי אותה לעצמי. עכשיו בסטודיו שלי מסתובבות לא מעט חתיכות מתכת בצורות שונות שהתחלתי לאסוף עוד אז. הפיסול העצום שלך, הרכות הבלתי מתפשרת שהכנסת בברזל או בזכוכית, היכולת למצוא יופי בזבל של אחרים, כל זה, היה למקור השראה. דרך החשיבה שהייתה לי כדרך חיים- חלקה- בזכותך. אני לא מבטלת חלילה את הבית בו גדלתי ובגרתי אך אתה, ענת, איסקה ובית הדרקונים הייתם לחלק בלתי נפרד ממנה.

דרך חייך החופשית, האמנותית, האוהבת, תלווה אותי כל חיי.
תודה לך סלביק, על השנים בהן היית חלק מחיי. לא אשכח את חיוכך, את אהבתך, את השמחה ששלטה בכל פרט מחייך. מרימה כוסית לחייך ושמחה על כל דקה בה ביליתי איתך. היית ותמיד תהיה מקור השראה בחיי. לזכרך סלביק, לזכר חייך. תודה על הכל. שמור על השבט שלך מלמעלה. מכאן, אני רק מבטיחה את שהבטחתי לך אז בשם האמנות.
לא להתפשר על חלומותי.
לרדוף את האמנות שלי בשמי בלבד.
מבטיחה.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s