בזוקה.

שנים האמנתי שאולי אני באמת אגיע לירח. ואולי אפילו עד גיל עשרים ואחד.
כשעוד לעסתי בזוקה הייתי בערך בכיתה ח'. אולי ט'. אז זה היה פשוט.

הייתי בורחת בהפקסה מאיימת הילדים טובי הלב בשכבה שלי שהחליטו שוב ושוב שאולי לא מספיק מעניין להם העיסוק הנוכחי וכתחליף לשעשוע הם מצאו את הילדה הכי קטנה, הכי שקטה, זו שיושבת בסוף הכיתה ונראת טיפה כמו בן, להעביר עליה את זמנם בהפסקות. הייתי בורחת לקיוסק. תמיד הייתה מורה בקרבת מקום ושם הם לא הציקו לי.רוב ההפסקה הייתה "מתבזבזת" על לחכות בתור שכל הילדים הנדחפים יוכלו לקנות כל מה שירצו לפני. מוגנת בתוך שלל המרפקים, הפרצופים, הקטנים, הנדחפים, נותנת לכולם לעקוף אותי, כי מה אכפת לי, גם ככה שיגיע תורי אעמיד פנים שאני לא יודעת מה לקנות בחצי השקל שלי רק כדי לגנוב עוד כמה רגעים.
תמיד הייתי לוקחת מהארנק של אמא, בלי שהיא תרגיש, חצי שקל. או ליקטתי עשרות אגורות. לפעמים מצאתי גם שקל טועה. תמיד היו לה חצאי שקלים. עכשיו אני יודעת שאמא בטוח ידעה שלקחתי. אז, זה היה ממש אסור וממש לא בסדר. וכל פעם שעשיתי את זה הרגשתי ממש ממש פושעת. זו הייתה הרשת שלי. חצי שקל תמיד התחבא לו בכיס. למקרה ו… אולי הפעם הם לא ישימו לב אלי. אולי הפעם השיער שלי לא יראה להם קצר מידי. אולי הפעם מכנסי הג'ינס הקצרים שלי לא יראו להם של בנים. אולי הפעם שפשופי המרפקים והברכיים לא יחשפו. אולי הפעם לא יקראו לי בשמי השני בבית הספר.
כל פעם בה הצלחתי לחמוק החוצה, לשלולית ה"גדולה" בחורף, ולשטח ה"גדול" בקיץ, הייתי מוגנת. לשם הם אף פעם לא באו. כשלא הצלחתי התחבא לו בבטחה חצי שקל בכיסי. הייתי רצה לקיוסק הקטן שהפעילה מועצת התלמידים ומחכה שלא יגיע תורי. לצערי כמעט תמיד הגיע תורי בסופו של דבר. לקחתי בזוקה. תמיד בזוקה. זה היה הכי זול. רק חצי שקל. בדיוק חצי שקל. הסוכר המזוקק הזה בטעם של צבע מאכל אדום שמשאיר שפתיים דביקות, לסת כואבת ולשון אדומה להחריד, היה טעמו של החופש. את חצי השקל בכיס החליפה העטיפה של בזוקה והבדיחה. אותם הייתי שומרת לדרך הביתה.
לבדי, שצעדתי דרך הפרדסים שעכשיו הם שכונות יוקרה, דרך הפנימייה שעכשיו נטושה, דרך הנוער העובד שבדרך נס לא השתנה כמעט בכלל, לעבר הבית שלי. ליד בית הספר הייתי קוראת את הבדיחה שקיבלתי הפעם. קודם העתידות. אם היה "הידעת?" לא הייתי קוראת. גם לא את הבדיחה. אם אין לי עתיד אז אני לא רוצה לדעת. אספתי את הכל. כשהגעתי הביתה, פתחתי את הדלת במפתח שהיה לי וחיכיתי לראות אם עונים לשלום שלי. אם לא ענו הייתי רצה לחדר שלי ומחביאה את הבדיחה במגירה שלי. המגירה האחת שלאמא ואבא אסור היה לגעת בהם בכלל. לא משנה מה. ואז הייתי מורידה את התיק, הולכת למטבח ומנסה לעזור לאמא להכין אוכל לצהריים.

שנים אחר כך שהתחיילתי אספתי את כל הבדיחות ושמתי בקופסא. שיצאתי מבית הורי לקחתי את הקופסא לסטודיו שלי. שטיח האבק שהצטבר עליה הצחיק אותי נורא. ה'לא מקובלות' שלי שמאז נעלמה כליל שוכבת לה בצורת בדיחות גרועות ועתיד שלא יקרה לעולם בתוך קופסא שחורה של זכרונות. כמה מקסים. הפתי שבי מאמינה וכנראה תמיד תאמין שעד גיל עשרים ואחד אני אגיע לירח. אז מה אם אני כבר שנים לא בת עשרים ואחת. זה בטוח לא יעצור אותי. ואז מה אם זה בכלל לא מעניין אותי להגיע לירח. זה בטח ובטח שלא יעצור אותי. ואז מה אם זה בזוקה ומיליונים נאכלו וקיבלו את אותן עתידות. זה בכלל לא יעצור אותי. אני עד גיל עשרים ואחד אגיע לירח.
פשוט, הגיל מעט השתנה, הירח לא תלוי בשמיים, ויש מלא אנשים סביבי שטוענים שכשארצה אוכל לעשות כל מה שעולה על רוחי. אני מאמינה להם. חוץ מזה, העתידות של בזוקה אמרו.

לפני כמה ימים בבית הספר בו אני מלמדת שלושה ימים בשבוע ראיתי את ההשתקפות שלי באחת התלמידות. בהיותי סייעת רגשית (לפי הגדרת בית הספר), יוצא לי לראות המון דברים שהמורות לא בדיוק רואות. אני יושבת בסוף הכיתה, עם הילדים שפעם היו מציקים לי, ומנסה לגרום להם להבין שבהפעלת כוח על האחר אתה מחליש את עצמך ולא מחזק. שאם רע בפנים אין כל תועלת בזריקת האשמות על האחר. יש בעיה? הפתרון הוא קודם כל בלהבין שיש כזו כלל. אחר כך, ההתמודדות מתחילה, מבפנים החוצה. רוב הבעיות של הנוער שאיתו אני עובדת נעוץ בתקשורת. לא במדיה, אלא בתקשורת בין אישית. הכוונה לעומת התוצאה. ההשתדלות לעומת התוצאה הסופית. חוסר ההבנה או חוסר תשומת הלב של האחר לעומת כוונותייך. נשמע מוכר? הילדה ההיא חטפה אש והצקות בצרורות מחבורת ילדים שכך חינכו אותם להתנהג. אחת הנערות איתן אני עובדת הסתכלה עלי שקמתי לעזרתה. "מיה, מה את עושה?" היא שאלה אותי. "הולכת לרגע… לשם." והצבעתי. היא הסתכלה עלי, הצביעה על הכסא שלי עשתה לי תנועה של 'תשבי!' וקמה במקומי. היא הלכה לחבורה ההיא. נעמדה ליד הבחורונת ההיא ומשכה את האש. תוך כמה דקות המשיכה לה חבורת הפרעות למקום אחר. כשהילדונת שלי חזרה היא אמרה לי בשיא הפשטות;
"גם אני הייתי ככה פעם."
"מה זה ככה?"
"רעה. נו, מנייאקית. כזו שחושבת שהיא יותר טובה." היא אמרה והשפילה מבט.
חייכתי לעצמי.
"מה?! מה את מחייכת?! באיזה קטע אני רצינית איתך ואת צוחקת עלי?!" היא צעקה.
"אני לא צוחקת עלייך. אני מחייכת. רואה? אם הייתי צוחקת עליך היית שמה לב, לא? אני חושבת שאת צודקת. בגלל זה חייכתי. הצלחת להבין לגמרי לבד למה קמתי והחלפת את מקומי. את נהדרת. אני חושבת שאת בן אדם מיוחד ונפלא ושיום יבוא ואת תגיעי לירח."
"עכשיו את באמת צוחקת עלי."
חייכיתי שוב.
"אני הגעתי לירח שלי. ומחפשת את הירח הבא. אז למה שאת לא תגיעי לשלך?"
היא חזרה לספר מתמטיקה הקבצה ב' שלה ואני נורא רציתי בזוקה. יצאתי מהשיעור והלכתי לעדנה. יש הטבות בלעבור את החטיבה בשלום ולהגיע אליה ממקום לגמרי אחר. הקיוסק של בית הספר. בקשתי בזוקה. עדנה נתנה לי חבילה של מסטיק שיש לו את אותו השם.
"מה זה?" שאלתי.
"בזוקה. זה לא מה שביקשת?"
"כן, אבל איפה העתידות? הבדיחה הגרועה? העטיפה הנוראית?"
"אוי מיה, אני מתה עליך. כבר מזמן זה לא קיים יותר. בזוקה יש עכשיו רק בקופסאות."
לקחתי בכל זאת. זה עלה חמישה שקלים, הצבע החיצוני ורדרד ולא אדום, הטעם לא אותו הדבר, נטול צבעי מאכל מלאכותיים, הלשון כבר לא אדומה, הלסת לא נשברת ואין עתידות.

איזה מזל שלי הייתה את הבזוקה שלי.
תודה לחבורת בזוקה ג'ו שהצילה אותי בהפסקות. למרות שזמנה עבר. הייתם גיבורי הילדות שלי. אני אפיץ את העתידות שלכם. מבטיחה.

אחרת, מי יגלה להם שבגיל עשרים ואחד הם יגיעו לירח?

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s