סתם יום סטנדרטי

איך העזתי לשכוח?
סתם כך, בלא מחשבה מופשטת נוספת, נזכרתי במשמעות האושר. כל היום כולו הוביל לרגע הזה בו נזכרתי ששכחתי.
השעה עכשיו היא שתיים לפנות בוקר ואני יושבת באחת מעבודותי, בה אני יושבת לפחות פעמיים בשבוע בשנתיים האחרונות. אני מאבטחת של פאב. אחד מיוחד וספציפי. לא הייתי עושה את זה בשום מקום אחר. שואלים אותי תמיד איך אני לא מאבדת את שפיות דעתי כל כך הרבה שעות בחוץ, לבד, בקור/חום, שאני רק עם עצמי. התשובה היא תמיד אותה תשובה. "זה הזמן שלי. זמן השקט שהוא רק שלי." זה הזמן בו רצף המחשבות שרץ אצלי בראש תמיד מקבל השהייה לבחינה מוחדשת. ארגון מחדש. בזמן השקט העכשיוי אני נזכרת בכל שקרה לי היום:
חופשת סמסטר עכשיו. לא הייתי צריכה לקום בבוקר ללימודים. לאומת זאת קמתי בבוקר ליום סידורים. אני לא מאוהבי הבירוקרטיה, מודה. למעשה אפילו ניתן לומר שאני משונאיה העיקריים. אפילו יותר אם מדובר בבירוקטיה ממשלתית. יקום האדם שאוהב ללכת למס הכנסה ואני אצביע עליו ואלבין פניו ברבים. אזרתי את כל כוחי הנפשי ואת הספר הנוכחי אותו אני קוראת ויצאתי למסע.

הגעתי עשר דקות בדיוק לפני שסגרו את דלתות המשכן. נכנסתי וחשכו עיניי. המקום היה מלא כולו סטודנטים אומללים שישבו וחיכו לתורם לתאם בין משכורת אפסית אחת למשכורת אפסית שניה ואולי אף שלישית. היו שם עשרות אנשים, במפתיע, לא שררה מהומת אלוהים. היתה שם גברת חייכנית אחת שניצחה על השקט העמוס. היא חילקה הוראות לעוברים ושבים ואלו שוב, במפתיע שיתפו פעולה. כעבור עשר דקות של שקט מופתי ופגישה מרגשת עם אחד האנשים החייכניים ביותר שאני מכירה ואפילו יכולה לכנות חברה משכבר הימים הגיע תורי. "כבר?" שאלתי את המנצחת. היא חייכה והצביעה על התא אליו אני אמורה להכנס. בפנים חיכתה לי פקידה מבוגרת ונחמדה להפליא. יצאתי ממס הכנסה בדיוק באחת ודקה. בדיוק אחת עשר דקות מהרגע בו חשכו עיניי. הייתי בשוק. יצאתי ממס הכנסה מחוייכת. לא יכול להיות.
נגשתי לאוטו שלי ובדרך צלצתי לבוסית הנהדרת שלי. קולה שימח אותי ללא היכר. מיוחדת שכמותה. הבטיחה שהערב, בעבודה, נתראה. חיוכי התרחב.
בשל השעה המוקדמת החלטתי לא לדחות את שאר הסידורים שלי למחר, למרות התכנון המקורי, ולצאת לכיוון העירייה בה אני עובדת כמורה. גם שם בירוקרטיה. גם משם אחרי שפגשתי שלל פקידות טובות לבב, חום ורכות לא מתפשרת, יצאתי לפני שהספקתי לחשוב מחשבות של מרד אנטי ממסדי. שוב קול ההגיון אמר כי משהו עוד יקרה וישנה את כל הטוב הזה. זה פשוט לא יכול להיות.
מחוייכת אף יותר יצאתי שוב אל מכוניתי האהובה, מופתעת מהזמן שנותר בידי ללא מענה של המתנה מבוזבזת, החלטתי לנסוע להורי.
הרבה זמן לא ישבתי אצלם לקפה ושיחה. סטודנטית על כל המשתמע מכך. נכנסתי לביתם ולא במכוון הערתי את אבי. הוא כל כך שמח לראות אותי שלא כעס על כך כלל. אחרי שישבתי על מחשבם של הורי והצלחתי, שוב, במפתיע לסיים ללא המתנה עוד עבודה שהיה עלי לעשות וחששתי מכמות הזמן שיקח לי, הזמין אותי אבי לארוחת צהריים. מרק עדשים. תענוג צרוף. שיחה אוהבת וקלילה על מעשיי בשבועות האחרונים. אחי שהפתיע אותי חיבק אותי מאחור כשישבתי ולחש לי בשקט בלי שאף אחד ישמע שהוא התגעגע. כמה אהבה. כמה כייף. ישבתי בסלון שאבי ואחי חזרו לשגרת יומם ואמי הגיעה. החיבוק החם שקיבלתי הזכיר לי למה אני כל כך אוהבת את משפחתי המיוחדת. הצצתי בשעון ונחרדתי לגלות שעוד חצי שעה נסגר הדואר. ארזתי את עצמי ובטיסה נמוכה עפתי לדואר. בדיוק שנכנסתי שאל הפקיד, גם הוא חייכן למדיי, אם יש לעוד מישהו חבילה לאיסוף. הבטתי ימינה ושמאלה על התור העצום שהיה שם ובסימן שאלה אמרתי "אני?". הפקיד חייך שוב והושיט את ידו לעבר הפתקית שלי. ושוב בפעם השלישית שבה אני פוגשת את עולם הבירוקרטיה, היום, יצאתי מהדואר כעבור חמש דקות בלבד.
נכנסתי שוב למכוניתי מחוייכת כמו שלא הייתי כבר זמן רב, מהרהרת על כל המזל שבו זכיתי היום. הטלפון שלי צלצל.
עניתי. "תשמע, יש לי שעתיים פנויות שאמורות היו להתבזבז על בירוקרטיה ובדרך פלא הן נגוזו, בא לך לשים מים?" שאלתי את חברי הטוב שחזר לאחרונה לחיי, שוב במפתיע. "אני שם מים" הוא ענה. נסעתי להרצליה. הגעתי למרות שעות העומס כעבור רבע שעה בלבד. בשש בדיוק נכנסתי לביתו. בלי כל גינונים מיותרים שתינו תה מרווה ולואיזה. דיברנו ברומו של עולם ובתחתיתו. שיחה ביני ובינו היא תמיד לא צפויה, מאתגרת, מפתיעה ומפעימה. היום הוא השאיר אותי ללא מילים. סיפרתי לו סיפור כי מעטים האנשים שיודעים אותו על בוריו. והוא, סתם כך, ללא כל התייחסות לספק שיש בליבי טען וחזר שוב ושוב כי אני מדהימה. בן אדם מדהים ליתר דיוק. "אז קרו לי קצת דברים רעים בחיים, ושרדתי את רובם לא רע בכלל, ואני שפויה באופן רלטיבי למדי, אבל מדהימה? לא, אתה טועה." עניתי. מבטלת כליל את המחמאה הכנה שקיבלתי. הוא הסתכל בי בעיניים בורקות קם מהמיטה עליה ישב וחיבק אותי. נישק על כתפי. "את בן אדם מדהים. ותשתקי." החיבוק הזה היה תחילת ההבנה הסופית של היום המופלא הזה. החיבוק הזה היה התגובה הכי כנה וכובשת שקיבלתי מעודי. בעיניי עלתה לחלוחית וליבי החסיר פעימה. "אוף." יצא לי מהפה ממש בשקט. אני אפילו לא בטוחה שהוא שמע את זה בכלל. כשנפרדנו באיחור של כמעט שעה מהרגע בו קבעתי לעצמי שאלך, לא יכולתי לקלף לעצמי את החיוך מהפרצוף. זה כבר היה ממש מביך.
נהגתי לעבודה בתחושת אופוריה קלה. אמרתי לעצמי שאני חייבת להתאפס עד שאני מגיעה לעבודה. בכל זאת צריך רצינות בעבודה הזו. אז ברדיו נשמע לו השיר "אמסטרדם" של נוער שוליים. למי שמכיר אותי המשמעות והתגובה הגיוניים לחלוטין. לנהג שהיה באוטו לידי זה היה קצת פחות מובן. נקרעתי מצחוק. ירדו לי דמעות מהעיניים. לא הצלחתי להתאפס ולהפסיק לצחוק עד שהגעתי לחניה שליד הפאב. נזכרתי שהיום זו המשמרת האחרונה של אחת ממצלריות הפאב שאיתה אני עובדת כבר שנתיים. שמחה בשבילה על שהיא עוזבת. התחלות חדשות הן תמיד פלא. הצצתי בשעון תוהה לעצמי מדוע אחראי המשמרת עוד לא התקשר לבדוק למה אני מאחרת, בכל זאת, יצאתי באיחור של חצי שעה מהרצליה… הרצינות שוב פינתה מקומה להתקף צחוק לא מתפשר שגיליתי שלא רק שאני לא מאחרת, אני אפילו מקדימה בכמעט עשר דקות.
המשמרת עברה כרגיל, בחיי שלא קרה שום דבר בלתי רגיל. התחלתי אותה עם כוס קפה שחור, סיגרית טבק מגולגלת ושיחה עם הצד השני של נשמתי. רוב האנשים שאני מכירה פשוט קוראים לה צפנת. חברתי הקרובה ביותר. בכל שיחה שאנחנו מנהלות יש שלושה שלבים. השלב הראשון, שלב העדכון. מה עשינו שתינו, עם מי, מתי, איפה וכמה. החלק הזה הוא החלק הכי קצר, מיצוי מהיר. החלק השני הוא החלק הרציני, העמוק, החופר. מתוך שלל הנושאים אותם סקרנו אנחנו בוחרות יחד נושא אחד שמטריד אותה או אותי ומתחילות לחקור אותו מכל כיוון אפשרי. לפעמים החלק הזה של השיחה נמשך על ימים ולפעמים רק דקותיים. תלוי ברמת ההסכמה ביננו או ברצינות הנושא. בדרך כלל הנושא רציני להפליא. הפעם דיברנו על מערכות יחסים אפלטוניות. שיחה שאנחנו חוזרות אליה שוב ושוב. לא מסכימות כלל. ובדרך כלל מסכימות על לא להסכים. עד הפעם הבאה. החלק השלישי של השיחה הוא החלק האהוב עלי. החלק המצחיק, ההומוריסטי, המטופש- שלב הטמטמת. אחרי שדיברנו גבוהה על חיינו ועל כיוונם, כדי לשבור את הרצינות אנחנו מגחיכות את קיומו של המין האנושי על ידי ציטוטים של מערכונים למינייהם. זה מתחיל באסי וגורי על שלל מערכוניהם, מלווה בקירקורים בלתי נשלטים, עובר לגשש החיוור על מיניו ומגיע בסופו של דבר לציטוטי אנשים אמיתיים לחלוטין שהם פשוט מערכונים ראליסטים מידי. פארודיה של פארודיה. מהלך מאד פוסטמודרני. הצחוק הזה הוא משחרר. אין על האושר הזה. צחוק אמיתי, מתגלגל, מהיסודות של נשמתך. אושר טהור. סיימנו את השיחה בערך בשתים עשרה בלילה. לילה טוב יקירה. שתהיה אחלה משמרת. נדבר מחר. לילה טוב. היא הלכה לישון ואני נשארתי בשלי.
הקסם בפאב שלי הוא העוברים ושבים בו. נוצרת סיטואציה שבה בחלקים מסויימים של הערב אני יושבת לבדי ונהנת מהשקט ומהלבד, ובחלקים אחרים ישבתי עם חברים שבאו לשתות בירה, גילו שאני עובדת והחליטו להעביר לי את הזמן. אחת מהן הייתה בחורה קסומה שגיליתי לאחרונה שאני מאד אוהבת. היא עובדת במסעדה ליד וכל פעם שהיא יושבת איתי אם זה לחצי שעה ועם זה רק לחצי דקה, היא גורמת לי לחייך. יש אנשים כאלה. אחרי שגם היא הלכה, בשעה מאוחרת למדיי(סביבות אחת וחצי ) התפנתי אני לספר שלי. ההוא מהבוקר שלא הספקתי לקרוא כי לא חיכיתי לשום דבר.
אני חייבת להתוודות. אני סוג של תולעת. תולעת ספרים מוטרפת. אני מסיימת בין ספר לשלושה בשבוע. כבר שנים. נכון, יש תקופות בהן אני נתקעת על ספר גם חודש ולא קוראת שום דבר בכלל. לא קורה הרבה, אבל קורה. הספר הזה היה בשבילי תענוג צרוף. ספר נפלא. "אנטיליגנטיות של קיפוד". מי שלא קרא, שיקרא. אם לא יאהב, לפחות היה מעניין. התפעמתי מהספר כל כך. מצאתי את עצמי יושבת על כסאות הבר הגבוהים שמוצבים בכניסה לפאב, תחת פטריית חימום לוהטת שסביבי גשם זלעפות וקור מקפיא, ומחייכת. כל נימיי נשמתי נמתחו בתוך החיוך הזה. סוף הספר היה שובר לבבות, אבל מפתיע. לא ציפיתי לסוף הזה. המחשבה שלו הייתה כל כך מדוייקת וכל כך מרהיבה ביופייה שליבי עלה על גדותיו.
מחשבה מדוייקת היא כמו ציור טוב. שלל מרכיבים שבכל מקום אחר היו נראים רע בלשון המעטה, שמסתדרים לכדי יצירה אחת, מושלמת בחוסר שבה, שמשרה שלווה על כל המביט בה. היא הסטייה המדוייקת מרישום מדוקדק של קו אחד "לא נכון". מחשבה מדוייקת היא הרדיפה אחר השלמות בחיי. מחשבה מדוייקת היא היום הזה. היא סופו. היא התלכדות כל הסיפורים שקרו לגמרי במקרה ביום אחד ספציפי שלא יכול היה לקרות אחרת. רבים האנשים בחיי אשר כלל לא יודעים כי הם מקור אושרי. הן הנצחי והן הרגעי. ושמחתי על חיי. על היום הזה. על כל שקרה בו. על כל האנשים הטובים שלקחו בו חלק.

כולי הודיה על המקריות. על הקסם. על שלפעמים הוא כל כך מוחשי שזה כואב.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s