ספקטרום

"באמת?
אמנות?
זה לתואר?
כמה משלמים לשנה?
זה לא קצת יקר?
ואיך המורים?
וזה גם תעודת הוראה?
אה… לא?
אז…. מה בעצם…. את עושה עם… זה… בסוף?
מה נותן לך התואר?
רק תואר?
אפילו לא מקצוע כלשהו?
צלמת? מעצבת? עורכת וידאו? משהו?
אה… רק תואר. וידע. נכון…
לפחות יהיה לך תואר.
אז מה תעשי אחרי?"

לא יודעת.
בחיי שלא יודעת.
חגים, יש להם מן קטע. איך שהוא תמיד בתקופת החגים יוצא לי לפגוש אנשים מהעבר. בעיקר כאלה שהכירו(או לא הכירו) אותי בתור הביישנית של הכיתה. לכל אחד יש, הרי, זיכרון של לפחות אדם אחד כזה. למעשה הזיכרון הוא לא של אדם שלם אלא של פס עיניים. מתחבא בסוף הכיתה, בשורה של המופרעים. באותה השורה יש גם אחת שאף אחד אף פעם לא זוכר. זוכרים פס עיניים. הפס שנותר הוא מה שלא מסתתר מאחורי הספר. בזמני לא היה אייפון לטבוע בתוכו בשיעור, בהחבא, מתחת לשולחן, אז היו ספרים. ספרים ומעריב לנוער.

קשרתי עסקה, שהתחילה בטעות חינוכית של אחת מהמורות האהובות עלי בתיכון, מול כל מורי העיוניים(כמעט). העסק הלך כך: אני אשב בסוף הכיתה, לא אשאל שאלות מתחכמות מידי, לא אפריע בהפגנת ידע נרחב יתר על המידה, למהלכו ה'תקין' של השיעור ובתמורה אוכל לקרוא. אותם השיעורים בהם אכלו חברי לכיתה את המוח של המורה בכפית. גם אז למידה מוצלחת כמעט ולא הייתה שם.
אני, שכבר בכיתה ח' למדתי את התנ"ך מהזוית המשכילה שלו ואת מלחמת העולם הראשונה והשנייה שמלמדים בתיכון הכרתי כאילו היו חלק מעץ המשפחה שלי כבר בכיתה ו', מצאתי את שפיכת הידע של מורי המהוללים כמעט תפלה. לרוב הייתי מתחילה לשאול שאלות עמוקות יותר מחומר הלימוד, ובמהרה היה הופך השיעור לשיחה ערה(ותלמידים ישנים) ביני לבין המורה.
מאד מהר עלתה המורה המדהימה שלי לתנ"ך על הבעייתיות שבסקרנותי.
"מיה, תיגשי אלי בסוף השיעור."
"למה? עשיתי משהו?" אז עוד ישבתי בשורה השנייה.
"לא. חלילה. פשוט תיגשי אלי בהפסקה."
ישבתי דרוכה בכיסאי המתנדנד בדממה כל המשך השיעור, תוהה על מה ולמה נקראתי למורה. לאחר שהופיע הצליל האהוב על כל תלמיד קיים וכל חברי לכיתה רצו למחששה או לקיוסק (שהיה שייך למכללה בכלל) נותרתי אני עם חששותיי מול לאה. מבועתת מהמחשבה על כך שהייתי רעה, אולי, בלי משים, קרבתי למורתי.
"מיה, שמעי, את לא יכולה להמשיך ככה."
"אבל… מה…?"
"חמודה, הרגעי, לא עשית כל רע." אמרה לאה עם ה-ח' הגרונית שלה שתמיד הפתיעה אותי.
"את פשוט לא יכולה להמשיך עם השאלות הללו… זו בעיה בשבילי. אני פשוט לא מספיקה ללמד את החומר של השיעור בגללך… אם תרצי את תמיד יכולה לשאול אותי בהפסקה. טוב?" אמרה שהיא מרימה את תיקה גדוש סיפורי התנ"ך ופירושיו ויצאה מהכיתה בלא שחיכתה לתשובתי. אני נותרתי שם ישובה על שולחן המורה מביטה על הכיתה כאילו זו הפעם הראשונה בה אני מניחה עליה את מבטי. להפסקה נותרו עוד עשר דקות תמימות. רצתי כאחוזת שד לחדר המורים. חיפשתי את פרידה. מנהלת מגמת אמנות שלי שתמיד ידעה לתת לי כתף, רעיון או סתם שיחת עידוד מתוזמנת ומדויקת להפליא. היא ניגשה אלי עם כוס קפה מהבילה ואחרי ששטחתי את סיפור המעשה בפניה, היא חייכה וביקשה ממני להמתין לרגע. היא הותירה את הכוס בידי(משאירה אותי גם עם הזיכרון שתמיד יצוף כשבסביבה כוס חמה של קפה בחלב) ונעלמה בתוך הארון המופלא שלה. כשחזרה הושיטה לי שלושה דברים. עפרון 6B, מחק ומפתח.
"המפתח הוא לארון ספרי האמנות בספרייה." אמרה בלבביות.
מאותו הרגע ואילך ביליתי את רוב הפסקותיי בספרייה. מחברות תנ"ך, ספרות, היסטוריה ואזרחות הפכו למחברות רישום שלי. בבגרות בהיסטוריה קיבלתי חמישים ושש. בתולדות האמנות תשעים ותשע. עד היום לא ברור לי לאן נעלמה הנקודה הנוספת. מה שכן ברור לי הוא שאני פשוט לא מצליחה ללמוד מה שלא מעניין אותי. ככה זה שאתה 'דיסקלט' עם הפרעת קשב וריכוז קלה. מאבדים עניין מהר. מאד מהר.

על שני דברים בחיי אני מודה מקרב לבי על קיומם:
על המכללות לאמנות שצצו כמו פטריות אחרי הגשם ברחבי הארץ, ועל בדיקת האיות בכל מסדי המחשוב בהם יוצא לי להשתמש. מה הייתי עושה בלי בדיקת איות?!

יותר שנים מהצפוי לקח לי להחליט אם ללכת ללמוד באקדמיה או לא. ואם כן, אז מה. כשבררתי על המקצועות הממשיים אותם רציתי ללמוד בתחילת ההתלבטות, צץ גורם אחד שטווח ללא היכר במקצועות אותם אוכל ללכת ללמוד כלל. אימת הדיסלקטים, הפחד הידוע הגדול ביותר שקיים ללקויי למידה- הפסיכומטרי.
אחרי שביררתי מה צריך לעשות בכדי לקבל "הקלות" למבחן הזה שמודד יכולת שינון(שלא קיימת אצלי) וגיליתי שצריך להיות כמעט מפגר(רמת דיסלקציה גבוהה מאד) או ממש עשיר(לעשות אבחון חוזר) בכדי להצליח להשיג הקלות שגם באמת יוכלו להועיל לי, והחלטתי לוותר מראש.
ברגע שנפלה ההחלטה ירדו משמעותית רצונותיי ללימודים אקדמיים. המחשבה נדחתה בשנתיים או יותר. כששבה, הייתי מבוגרת בכמה שנים והתהייה על הפסיכומטרי כבר לא הדירה שינה מעיניי. ההבנה כי למבחן הזה אין שום מדד לכמות הידע שיש באפשרותי להכיל חלחלה לבסוף.

החלטתי ללמוד אמנות.
כן, נו, ציור וכאלה. ההחלטה נפלה בפשטות כמו הגשם הראשון. לקח לה זמן אבל כשהיא הגיעה כולם היו רווים אושר בזכותה. אחרי שנים של מחשבה עיקשת על עיסוק רצוף של ארבע שנים או יותר בנושא אפשרי אחד, הבנתי שהדבר היחידי אותו אני מקיימת בכזו קביעות הוא לנשום. ולצייר. כל חיי ציירתי. איני זוכרת תקופה בה לא אמנתי על מחשבה מופשטת כל שהיא שהפכה לצבעים.

ביום שישי האחרון תפסתי רגע של הנסיך הקטן עם אימי ונסעתי לראות שקיעה. נסענו יחד לחוף הים של ילדותי ואחרי טיול ארוך נגד הרוח והסתכלות מעמיקה על מצוקי החול שעוטפים את החוף, הסתובבנו שתינו והתחלנו צועדות דרומה תוך התבוננות בצבעים המתחלפים סביבנו.
"תראי" אמרתי והצבעתי על פס המים שנותר לאחר שהגלים נסוגים, "יש כאן קשת."
אימי- אישה נבונה להפליא ממנה למדתי ועודני לומדת רבות, הרימה אלי את מבטה שעל פניה הבעת ילד דיסלקט בשיעור לשון.
"מה?" היא שאלה.
"תסתכלי." אמרתי והצבעתי שוב.
"איפה שאני דורכת- השתקפות האור היא כמעט סגולה. מטר ממני צבע ההשתקפות כחול, משם הוא משתנה לירוק, חולה כזה, של בית חולים. שם ליד הסלע ההוא זה צהוב בוהק שמשתנה לוורוד, כזה שכמעט לא רואים, עד שבסוף הוא נהיה אדום… כמו האודם שלי… רואה?"
אימי הסתכלה עלי בפליאה מוחלטת.
"מה?!" שאלה.
הסברתי הכל שוב.
היא נעצרה מהליכתה, והביטה.
מבטה נדד ממני אל גלי הים הנסוגים, שוב ושוב, עד שלפתע נעצרה הנדידה ומבטה התקבע בעיניי. סביב עיניה הופיעו הקמטים שאני הכי אוהבת באנשים וחיוך גדול התפשט על פניה.
"וואו. את צודקת!" היא אמרה מחויכת כאילו גילתה שמותר לה לחזור לצייר בפנדה על קירות בית הוריה. הבעתה השתנתה שוב להבעת הילד משיעור לשון ושאלה:
"זה תמיד ככה?"
"מה תמיד ככה?"
"את תמיד רואה את זה?"
"מה זה 'את זה'?"
"את כל הגוונים האלו בכל דבר? את הצבעים כל כך חיים?"
"כן." עניתי בפשטות.
"מה? את… לא?" מפתיעה את עצמי בשאלתי.
ההפתעה שהכתה בי על ההבנה כי לא כולם רואים כמוני או יודעים להגדיר כמוני את אותן המשמעויות השאירה אותי ללא מילים.
"וודאי שלא." ענתה אימי.
"אם לא היית אומרת לי, בחיים לא הייתי שמה לב." המשיכה.
איזה מזל שיש לי את אימא. בעזרתה, לגמרי במקרה, הבנתי (שוב) איזו זכות אדירה נפלה בחלקי על שאני זוכה לראות את העולם דרך עיניי. זכות מופלאה שביכולתי ללמוד את שחשקה, ועוד חושקת, נפשי לעומק.

אז לכל המכרים שאינם מכירים, לכל המורים/ות ללשון, עברית, הבעה ואנגלית, לכל קרובי המשפחה הרחוקים שנות אור, לכל עמיתיי הסטודנטים שלא מחשיבים אותי לעמיתה, ובייחוד לכל אלו שזוכרים רק את צבע עיניי לאור הפלורסנט ותו לא;
התשובה היא כן.
אני לומדת אמנות.
לתואר.
כותבת עבודות עד השעות הקטנות של הלילה, חורשת שדות לא נראים למבחני אמצע או סוף, מסתגרת בסטודיו שלי לתקופות בלתי נגמרות ונהנית מכל רגע. מקנאה לא קצת באלו שבסוף התואר שלהם מתחבא מקצוע, מודה, אבל לא מקנאה ולו במעט במחשבה שבסוף התואר של רבים שאני מכירה יופיע בעיקר יאוש טוטאלי. מה אפשר לעשות עם תואר בכלכלה? בפסיכולוגיה? בעריכת דין? באדריכלות? במדעי המחשב? בביולוגיה? במדעי המדינה? מה בכלל ההבדל?
הרי גם במידה ובאמת אצליח, ואסיים את התואר הנחשק, אין הבדל ביני ובין כל מסיים תואר, יהיה התואר בכל מקצוע אשר יהיה.
מי יודע מה יקרה בעוד שנה?
אולי יפלו לי האצבעות.
או שימאס לי לצייר.
אולי עולם הצבע יפסיק לעניין אותי.
או שלא יהיה לי יותר מה להגיד.
באותה המידה השמש גם יכולה להחליט שלא מתחשק לה לזרוח כל בוקר יותר ושהיא יוצאת לפנסיה. אולי.

בינתיים, לכל מי ששואל, מחפש או סתם רוצה למצוא אותי, אני עדיין אמנית במשרה מלאה, מורה/סייעת בחצי משרה ועובדת פאב להשלמת הכנסה.
יום יבוא ואני אצליח לחיות מהאמנות שלי. אולי.
כולי תקווה.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

1 Response to ספקטרום

  1. Enosh הגיב:

    זה כמעט הסיפור חיים שלי. ילד עם ליקויי למידה ו-ADD שהיה קצת חכם מידי בשביל מערכת החינוך, אז אני מזדהה איתך לגמרי.
    גם אני מצייר כל חיי ומתקדם לאט לאט. אשמח לראות ציורים שלך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s