יום כיפור שלי, התגעגעתי.

כמו בכל שנה, בתחילת יום הכיפורים, מצאתי את עצמי משוטטת ברחובות העיר לקראת השקיעה השקטה ביותר בשנה. שוב אני יושבת בפינת ההרהורים הקבועה שלי, שבימים כתיקונם, שוקקת מכוניות בהיותה משקיפה על כביש 4 הסואן. עכשיו כשאווירת יום כיפור כבר מרחפת מעל כולנו וכבר עשיתי את הביקור השנתי שלי בבית הקברות, עברו שתי מכוניות משטרה, אמבולנס, שלוש מכוניות טועות, איש אחד עם כלב ואייפון בקולי קולות, ורוכב אחד ששאל אותי על הגשר עליו אני יושבת. כשעניתי לו שזהו גשר ההרהורים שלי, הוא שאל אם הגשר מוביל לאנשהו. עניתי שסופו הוא בבית הקברות. הוא חייך ושאל על הדרך לים. שני קילומטר עד לצומת רעננה, שמאלה לאחוזה, ישר עד שתראה את הפארק, שם, תשאל שוב.
-תודה.
-חתימה טובה.

מתוך הרגל, בכל שנה אני מאחלת מילים שאיני מאמינה בהן כלל. לחתום את חייך בספר גדול המבשר את השנה הבאה עלינו לטובה, או לרעה. תלוי בחתימה. ומה אם כתב היד קצת לא בסדר? ואם יש לכותב דיסלקציה? והיה בילבול באותיות ונכתבתי בצד הלא נכון של הספר בטעות? החתימה היא שתקבע את השנה הקרובה? אפילו התלמידים שלי יודעים שבכדי שאסלח על מעשה זה או אחר כל שהם צריכים לעשות הוא לומר סליחה ולהתכוון לכך. רק להתכוון והכל ישכח. אני לא זוכרת דברים שהבטחתי לשכוח.

האיש עם הסאונד-טרק חזר עם כלבו ושאל מה אני כותבת.
חשבון נפש-עניתי.
בהצלחה- הוא חייך והמשיך לשרוק את השיר הצורח שלו. כבר אין כבוד לשקט בימיינו. כאילו השקט הוא סוג של מחלה ממארת שחייבים להישמר מפניה. תמיד יש משהו שמאד חשוב לשמוע. אני טוענת כי השקט של היום הזה זהה לתחושה שאבא חשף אותי אליה כשהייתי ילדה באחת השבתות בחוף הים. כמו לשים קונכייה על האוזן, ביום כיפור שומעים את רחשי הלב למרחקים. רעשי היום יום השם שמונעים מרובינו להקשיב לרחש הגלים סביבנו. אבא תמיד אומר שלהקשיב זו החלטה. אמא מחייכת וממשיכה את דבריו אם תקשיבי תוכלי לדעת הכל ולפתור את כל צרות העולם. כשמקשיבים אפשר. טוב נו, למה ציפיתי עם אמא פסיכולוגית ואבא מורה. הקשבה היא תחילתו של העולם, הסליחה היא החיבוק החם שמבגר את כולנו, הטינה היא הסוף. כשתלמדי לסלוח תלמדי בגרות, ככה אמא אומרת. כשתלמדי לא לשכוח, תלמדי כאב.

הלילה מזדחל ליום כיפור שלי והשקיעה שבצד של בית הקברות כתומה כתמיד. בצד השני הרים מנוקדי אורות מתעוררים לעוד לילה שקט במיוחד.
האם פגעתי השנה במישהו?
אולי.
למעשה, קרוב לוודאי.
האם אני מצטערת? מבקשת סליחה? מחכה למחילתו של האחר?
אולי. כנראה שלא.
אם פגעתי ולא התכוונתי הרי שהתנצלתי מיד. או לכל המאוחר ברגע שהבנתי. את הסליחות שלי אני לא אוגרת ליום כיפור ומשתמשת בהן באופן טבעי ומידי. סליחה היא דבר מתכלה. אם תשתמש בה נכונה היא תוביל לחיים טובים יותר. אם לא תשתמש בה בזמן הראוי יתבלה כוחה והיא תהפוך למשהו אחר לחלוטין- חסר כוח. סליחה לא כנה ולא מתוזמנת תהפך ל"יציאה מידי חובה". לאמר סליחה אפשר תמיד. לסלוח לאו דווקא.

ביום הזה שהוא כולו סליחה אני מחפשת מחילה רק מאלו שאת סליחתם איני יכולה וסביר להניח שלא אקבל לעולם. סליחה מן המתים. על שחייתי את חיי בלא לזכור אותם בכל רגע. סליחה על החיים שיכלו להיות להם. סליחה על החיוכים שיכלו לחייך, על הדמעות שיכלו להזיל, על הריקודים, האכזבות, האהבות, הבדיחות, הסיפורים, השירים והזמן. הזמן שעובר בלעדיהם.
סליחה.

מעוד אדם אחד אני מבקשת מחילה.
מי יתן ןהשנה תמצאי בעצמך, בעומק ליבך, את המקום לסלוח. על הטעויות שעשית לך השנה.
על הכאב שגרמתי לך לעבור. סלחי לי על כל הדברים שרצית לעשות ואני עצרתי בעדך. סילחי על שאכזבתי אותך. מעט אבל אכזבתי. סלחי על שהייתי ביקורתית מידי בדרך כלל וכרה מידי לעיתים. סילחי לי על היוהרה שזלגה ממני באת שהיבטתי ביצירותייך, על הרוע שהפגנתי כשלא צלחת.
סלחי לי על הזלזול הפיסי שהיה לי לגופך, על הבזבזנות במילותייך. סלחי לי על שביטלתי חלק ממחשבותייך בלא להניד עפעף.
סלחי לי.

כי ביום כיפור מצווה היא לסלוח.
נפתחים שערי שמיים, ואולי השנה אמצא את הכוח לעמוד בסליחותי לעצמי. אולי, אולי השנה באמת אסלח על כל שעשיתי לעצמי בשנה החולפת.
כי לסלוח זה הכי קשה פנימה.
סליחה.
בלי לבזבז את האמת שבמילה האדירה הזו.
מצאי את הכוח לסלוח.
חתמי את שמך על לוח ליבך וזכרי. זכרי הכל.

אשתדל.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 Responses to יום כיפור שלי, התגעגעתי.

  1. יולי הגיב:

    מיה היקרה….
    מילותייך חדרו לי לנשמה וחידדו את ההשלמה שלי עם השקט,זה בסדר…
    כל מילה ומילה נגעה לי במקום אחר ולמען האמת זה קצת דיגדג…אני מרגישה אותך קרובה…
    גרמת לי להבין שסליחה צריך גם לבקש מעצמך…בעיניי זה חזק…וחדש…ומשחרר
    שהשנה הקרבה תבוא עלייך רק לטובה,שתצברי חוויות,תיצרי מהלב ותחייכי את החיוך הכי גדול בעולם…
    אני שולחת לך המון אהבה
    יולי

  2. ora הגיב:

    חיבוקים. תמשיכי לכתוב ולגלות את צפונותייך. את לא מפסיקה להפתיע אותי. אורה 🙂

  3. eti הגיב:

    הי !

    איך גדלת ככה בלי שנרגיש?…
    סולחת?
    ככה והנה לך עוד מעריצה….

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s