דרקונים בשמי חיי

עברו שנתיים.
למעשה מעט יותר משנתיים. עדיין זה לא נראה לי נכון.
נפגשנו, לפני זמן מה, כולנו. כל שבט הדרקונים – כמעט. היו כמה שבלטו בחסרונם. אחי הגדול- אהוד שנשאר השנה בעירו הקפואה אי שם באירופה, שחר שהחליטה שניוזילנד יפה לה יותר ואתה.
כל פעם מחדש שכולנו נפגשים, כבר שנים, מתחילה שיחת השורשים. אנחנו מחפשים יחד את ההגדרות הקצרות ביותר שישנן כדי למצוא את הקרבה המשפחתית שיש ביננו. כולנו שם אחים, אך לא הדם הוא שקבע זאת.

ישבנו, שני אחיי הקטנים ואני, בחדר 'הילדים' בחצר. זקני השבט נשארו ב'בית הגדול' עם האוכל הטוב, המוזיקה הטובה, האלכוהול הרב והמפגש החברתי החצי שנתי.
"חדר הילדים" הוא למעשה חדרו של אחד מאחי. אין לנו לא אב משותף ולא אם משותפת אך הוא ללא ספק אחי. אחד מהחמישה עשר שמרכיבים את ילדי השבט. החדר הוא קראוון אחד קטן בחצר מאד גדולה, שכולו זכרונות טובים והשראה. החלונות מורכבים פיסות עץ אסופות, השולחן נעשה ביד, הספות נאספו כל אחת בזמנה והפכו חלק. ישנו גם פסנתר, שלא גיליתי עדיין איך הוא עובד ואני לא בטוחה שהוא פסנתר בכלל, שתי גיטרות אקוסטיות, שהצבע שלהן הקסים אותי, גיטרה בס אחת, שני יוקיליילי, שנשגב מבינתי איך יכולים לנגן על דבר כל כך קטן והמון המון המון כשרון ואהבה למוסיקה ובכלל.
במשך שלוש שעות ישבתי שם, שתיתי לא מעט שיבס ומעט מאד וודקה- בכל זאת המסיבה לכבודך, עישנתי סיגריה בסיגריה והתמוגגתי מהג'אם. הוא התחיל בכלל לפני שנכנסתי. שעוד הייתי בבית הגדול. שחר- אחי הקטן בן החמש עשרה בסך הכל, נעמד לידי שדיברתי עם אם הבית והאישה הטובה שבזכותה התחיל השבט הזה לקרום עור וגידים, משך לי בשרוול ולחש לי בשקט בשקט "מיה, משעמם לי!" הסתכלתי עליו שעל פני תמיהה עמוקה. "ראית כמה גיטרות יש אצל יותם?!" שאלתי. "לא.. אני מתבייש…" הסתכלתי עליו בתדהמה, תפסתי בידו וגררתי אותו ל"חדר הילדים". "מיה די! את עושה לי פאדיחות!" כמה שאני אוהבת את אחי הקטן. הכנסתי אותו לחדר, הושבתי על הספה, הנחתי גיטרה פנויה בידו וזרקתי לחלל האוויר: "הוא מתבייש… תנגנו משהו?". האחים, המשפחה המורחבת שלי, חייכו אלי. חזרתי שעה מאוחר יותר אחרי שסיימתי את כל שיחות ה'מבוגרים' והשתחלתי שוב לקראוון. יש לציין כי העובדה ששמו הוא 'חדר הילדים' לא מעיד כהוא זה על טווח הגילאים שנכח בחדר. הורי ישבו שם, עוד שני זוגות 'הורים', שלוש בנות דודות שהן בעצם אחיות לשבט ובערך בגילי, שלושה אחים או בני דודים לשבט שצעירים ממני בחמש שנים לערך, שני אחי ממשפחתי המקורית וטווח הגילאים נע בין שישים וחמש לגיל שמונה המופלג. כשנכנסתי, המה החדר צלילים. חייכתי לעצמי וחשבתי כמה היית נהנה לשמוע את ה'ביט'.

לפני שנים רבות בבית הדרקונים הקודם באחד מביקורי השקטים יותר, ישבנו; אתה, אהוד, אם הבית והאמא השניה שלי, חברתי ואני. שתינו אלכוהול טוב, אכלנו אוכל טוב ודיברנו אמנות. סיפרת לי אז על דרכי העבודה שלך. על הדרך בה עולים רעיונותייך לכדי יצירה מוגמרת. הייתי אז קטנה, בת שמונה עשרה סך הכל, והאמנות שלי הייתה רק בתחילת דרכה. הוקסמתי מדרך המחשבה שלך ולאחר נסיונות לא מעטים סיגלתי אותה לעצמי. עכשיו בסטודיו שלי מסתובבות לא מעט חתיכות מתכת בצורות שונות שהתחלתי לאסוף עוד אז. הפיסול העצום שלך, הרכות הבלתי מתפשרת שהכנסת בברזל או בזכוכית, היכולת למצוא יופי בזבל של אחרים, כל זה, היה למקור השראה. דרך החשיבה שהייתה לי כדרך חיים- חלקה- בזכותך. אני לא מבטלת חלילה את הבית בו גדלתי ובגרתי אך אתה, ענת, איסקה ובית הדרקונים הייתם לחלק בלתי נפרד ממנה.

דרך חייך החופשית, האמנותית, האוהבת, תלווה אותי כל חיי.
תודה לך סלביק, על השנים בהן היית חלק מחיי. לא אשכח את חיוכך, את אהבתך, את השמחה ששלטה בכל פרט מחייך. מרימה כוסית לחייך ושמחה על כל דקה בה ביליתי איתך. היית ותמיד תהיה מקור השראה בחיי. לזכרך סלביק, לזכר חייך. תודה על הכל. שמור על השבט שלך מלמעלה. מכאן, אני רק מבטיחה את שהבטחתי לך אז בשם האמנות.
לא להתפשר על חלומותי.
לרדוף את האמנות שלי בשמי בלבד.
מבטיחה.

פוקסיה.

"איפה היית?!" שאלה בת דודתי היקרה בזעזוע.
"את ניראת כאילו דרס אותך משהו ממש ממש כבד…" היא המשיכה.
"חזרתי מהמשתלה…" עניתי.
"משתלה?! כמה עבודות יש לך?! מה זה?! מאז שעזבתי לירושלים אני לא יודעת עליך כלום!" היא סטודנטית בעיברית.
"זה לא עבודה… לא קבועה בכל אופן… זה רק בפסח ובראש השנה ואני עושה את זה כבר שנתיים…" חייכתי בעייפות.
"שקרנית!" אמרה וחייכה עד עימקי נשמתה היפה.

אז כן, שיש לי זמן וכוח אני מוצאת לעצמי כל מיני 'חלטורות'.
את ה'חלטורה' הזו אני אוהבת במיוחד. מכמה סיבות. הסיבה הראשונה היא הסיבה שבזכותה גם הגעתי למשתלה הזו. אחת מחברותי הקרובות ביותר עובדת שם, גם היא, בחגים. היא הגיעה לשם בזכות אמא שלה ששוזרת שם פרחים בסופי שבוע. ככה, לגמרי "במקרה" יוצא לי לראות אותה בתקופה בה גם היא וגם אני מוצפות עבודה ולימודים, תקופת סמסטר ב' של השנה.
הסיבה השנייה נשמעת טיפשית אבל היא האחת שגם לשמה אני קמה כל בוקר- עולם הצבע. כשכל חיי אני עסוקה בלמצא את הצבעים בכל דבר בכדי להפוך אותם לציורים, להכנס דבר ראשון בבוקר למשתלה נהפך למקור כוח, השראה והמון חיוך.
הסיבה השלישית היא הסיבה ההגיונית מכולן. הפרחים. הו, אלוהים היקרה שבשמיים, הפרחים. כמה שאני אוהבת פרחים. כהוכחה יש לי שני קעקועים של פרחים שאני מאד אוהבת(בינתיים). יש משהו ביצירה הזו שמפעים אותי כל פעם מחדש.

בכל פעם שאני מגיעה למשתלה ומגלה פרח שאני לא מכירה אני מתרגשת כמו תל אביבי אבוד שמצא חניה מתחת לבית אחרי שעה וחצי חיפוש ובדיוק אחרי שכבר החליט להתייאש ולחנות בחניון היקר הקרוב. לא מאמינה על האושר שנפל בחלקי אני אני אוספת את הפרח החדש בכפותיי, משתחלת בין המוני הצמחים והאנשים שמסתובבים במשתלה בערב פסח ומגיעה לבעלי המשתלה או לאחת העובדות הקבועות שמכירות אותי. הפעם ניגשתי לאחת העובדות הותיקות. כשהגעתי אליה היא הסתלכלה עלי ושאלה "על מה החיוך הפעם?".
ממש כאילו חזרתי שנים אחורה לתקופת ילדותי המוקדמת בה הייתי מסתובבת בכל החצר בכדי למצא את אמא כשידיי סוגרות בעדינות חרק כלשהו שלא הכרתי קודם, מחכה לתגובתה ולקולות ההתפעלות שתפיק כאילו היא רואה אותו, כמוני, בפעם הראשונה.
פתחתי את כפותיי שסגרו על הפרח החדש וכשניצוץ של שובבות בעיניי שאלתי את מירה: "מה זה?" "מיה, מה קורה איתך? זה פוקסיה. את מכירה את זה כבר…" אמרה והסתובבה לעזור ללקוח הבא. "אבל…" נשארתי עם שאלותי לעצמי. "לפוקסיה בכלל יש צורה אחרת. יש לה פחות עלים, וצבע אחיד, ואחר. ובכלל המבנה שלה שונה לחלוטין, והיא בכלל שיח! בעצם… עכשיו שאני מסתכלת שוב…" רדפתי אחריה שוב: "יש סיכוי שזה זן חדש?!" שאלתי מתוחה. "וודאי. מה זה עוד יכול להיות?" היא אמרה במרוצתה. 'יש!' חייכתי לעצמי, והוספתי את הפרח לצרור שכבר היה על ראשי, בתוך אחת מהסיכות שהיו תקועות לי בשיער. מחוייכת הרמתי את מבטי שנתקל בבחור יפה תואר בעל עיניים ירוקות מחייכות שהסתכל בי וחייך.
"היי. אני יכולה לעזור במשהו?" שאלתי, מעלימה בעצמי את המבוכה שהוא העלה בי.
"אני זוכר אותך מראש השנה… גם אז היו לך מלא פרחים בשיער."
"כן, מה אני אעשה… אני אוהבת פרחים…" חייכתי בפה מלא שיניים.
עזרתי לבחור לבחור שני עציצים. שיח אחד ששכחתי את שמו עם פרחים סגולים ואבקנים צהובים וביגוניה ורודה יפייפייה. ארזתי לו יפה ושמתי שני סרטים תואמים. אחד סגול-ירוק-צהוב והשני אדום-ורוד-לבן. את שניהם עשיתי במקום.
"ושוב, בפעם השניה השנה- את מקסימה ותודה לך." הוא חייך חיוך מבוייש והלך.
אני נשארתי שם, תוהה על הזכרון שלי ועל איך שהוא עובד. את פרצופו וחיוכו של הבחור זכרתי. את שמו הספקתי לשכוח בשנית.
חזרתי לעיסוקי הפרחים שלי. פרחתי במכירות הפרחים וכאות תודה על עבודתי המוצלחת נתן לי בעל המשתלה את העציצים שבחרתי למשפחתי ולי, ארבעה במספר, במתנה.
כמה שעות אחר כך חזר הבחור החייכן. הוא שינה את דעתו. אחרי שעזרתי לו שוב לבחור שני סחלבים מדהימים ביופיים הוא התמהמה לרגע ואחר שאל; "אני יכול לשאול שאלה חוצפנית?" אחרי שהסמקתי קשות ועניתי שהוא כבר שאל אחת אבל מוזמן לשאול גם את השניה הוא שאל "איך את עושה את זה?"
"את מה?" שאלתי מעט מבולבלת.
"את כל הזמן מחייכת… והחיוך שלך… החיוך שלך קורן. יש לך את החיוך הכי מקסים ואמיתי שראיתי כל חיי."
"אממממממ…. אני… אממממממממ…. לא יודעת מה להגיד… נראה לי שתודה…"
הוא חייך, אמר שהוא מקווה שהאנשים סביבי יודעים מה אני שווה, איחל לי חג שמח בחיוך מלא שיניים והלך.
אחרי שהוא הלך עברו במשתלה עוד כמאה וחמישים אנשים. גברים, נשים וטף. לכל מי ששרתתי מתוכם היה מה לומר על החיוך שלי. כל אחד מהם עשה זאת אחרת. השיא הגיע בדמות ילדה קטנה ומלאכית עם עיניים שחורות ענקיות. היא הסתובבה בסמטת הביגוניות מחבקת עציץ בגודל שלה. שראיתי שאמא שלה עוד שניה יוצאת מדעתה על יכולותיה של ביתה לאהבת פרחים ועוד שניה מאבדת את העשתונות, ניגשתי לפיצפונת. הגשתי לה פרח יפה וצבעוני שנפל מאחד מעציצי הפוקסיה ושאלתי אם נוכל להחליף. היא אמרה שלא כי שלה יותר מלא פרחים ואני השבתי שאת הפרח הזה היא יכולה לקבל במתנה ולא צריכה לשלם עליו כלל, וחייכתי. אחרי שחשבה על זה לעומק היא נתנה לי את העציץ ואחזה את הפוקסיה בתשומת לב מרובה, הסתובבה לאמא שלה ואמרה: "יש לאישה מלא שיניים בפה. והיא נחמדה. ראית את הפרח שלי?" אמא שלה הסתובבה אלי מחוייכת מאוזן לאוזן ולחשה לי בעודה אוחזת ביד ביתה הקטנה: 'תודה'.
יצאתי מהמשתלה בחמש בערב, תוהה עם אספיק להגיע לסדר בזמן, מוטשת, בלי תחושה ברגלים ומחוייכת מהרגיל.

בדרך הביתה, בעודי נוהגת ונהנת מהרוח החמימה שקיררה אותי בנושבה, אחרי השרב הנורא שהיה חריף אפילו יותר בתוך המשתלה, התחלתי לחשוב, והחיוך התרחב אף יותר.

חשבתי על כמה הבחירה בחיוך הזה הייתה פעם אחד הדברים הכי קשים שעשיתי בחיי.
לפני שלוש שנים כמעט, בתקופת חיים אחרת, עברה עלי התקופה הכי קשה בחיי. כל מה שהרכיב אז את חיי התפרק לרסיסים מול עיניי. לא היה דבר וחצי דבר שיכולתי לעשות בכדי לעצור את שטף הרוע שעבר עלי בזמן קצר מאד. חשבתי אז שזהו, בחיים לא אחזור לחייך. אז גם לא הייתה לי שום סיבה. במשך כמעט חודש וחצי לא הפסיקו לנחות עלי דברים רעים אחד אחרי השני. התפנית קרתה בוקר אחד שהתעוררתי אחרי לילה מסוייט לחלוטין והמחשבה הראשונה שעברה בראשי הייתה: 'מעניין מה יהיה הדבר הרע הבא שיקרה'. המחשבה הזו סתרה על פני. איך יתכן כי זה מה שעובר לי בראש? איך יתכן שהמצב התדרדר עד כדי כך שאני לא יכולה לתאר מצב בו אני לא סובלת? איך- אני- שאוהבת את חיי מבוקר ועד ערב לא שמחה יותר על עצם קיומי? איך שכחתי שאני בכלל זו שלא מפסיקה לחייך לעולם?
נבהלתי מעצמי נורא. ישבתי במיטה שלי ובכיתי. למעשה לא בכיתי. מררתי. ממרתי בבכי במשך שעתיים תמימות. בסוף הבכי המשחרר ואחרי שנרגעתי לחלוטין נכנסתי למקלחת לשטוף פנים. במראה הקטנה מעל לכיור ראיתי לפתע את עיניי. הירוק-כחול שבעייני זרח בזכות כל האדום שהיה מסביבו ובראשי חלפה המחשבה שאילו הייתי ערפד וודאי ככה הייתי נראת. המחשבה הזו הייתה הראשונה בחודש הזה שלא הייתה איומה. זה הצחיק אותי. אז גם ראיתי איך המקבילה הערפדית שלי הייתה נראת מחוייכת. זה הצחיק אותי אפילו יותר. התחלתי לצחוק. ממש בשקט. בצחוק צרוד וקטן שהפך בסופו של דבר לקרקורים בלתי נשלטים שבהן התיישבתי על שפת המקלחת ואחזתי בבטני. שכחתי כמה צחוק הוא הרבה יותר משחרר מבכי. איך שכחתי?
חזרתי לחדרי ושהבטתי שוב במראה היו פני כתמול שלשום. החיוך נעלם והכאב שניכר בהן שב. שם החלטתי בהחלטה של רגע כי מעכשיו אני מוצאת סיבות לחזור לחייך.
המהפך הזה בחשיבה אמנם החל ברגע אחד פצפון של החלטה אחת שנבעה ממקום מאד מסויים אבל היא מלווה אותי עד היום. בכל בוקר אני מחליטה את אותה ההחלטה מחדש. בכל בוקר אני מחליטה מה תהיה הסיבה בגללה אחייך היום. בכל בוקר אני מוצאת סיבה שאילו לא יקרה אף דבר אחד טוב היום בגללה אחייך. בשבילה אחייך. בשבילי.
חיוך שמור בתוך סיבה.

תודה לכל הסיבות.
תודה לכל אלו שמזכירים לי למה כדאי לחייך.
או לכל אלו שלא יודעים כלל שזה מה שהם עושים אבל גם בלי לדעת יוצרים את אותה התוצאה.
תודה.
בהחלט יש על מה. גם לחייך וגם להודות.

חיוך שמור בתוך סיבה.
זוהי פילוסופיית החיוך שלי.
פילוסופיה… שלי… זה מצחיק. וגורם לי לחייך.

בזוקה.

שנים האמנתי שאולי אני באמת אגיע לירח. ואולי אפילו עד גיל עשרים ואחד.
כשעוד לעסתי בזוקה הייתי בערך בכיתה ח'. אולי ט'. אז זה היה פשוט.

הייתי בורחת בהפקסה מאיימת הילדים טובי הלב בשכבה שלי שהחליטו שוב ושוב שאולי לא מספיק מעניין להם העיסוק הנוכחי וכתחליף לשעשוע הם מצאו את הילדה הכי קטנה, הכי שקטה, זו שיושבת בסוף הכיתה ונראת טיפה כמו בן, להעביר עליה את זמנם בהפסקות. הייתי בורחת לקיוסק. תמיד הייתה מורה בקרבת מקום ושם הם לא הציקו לי.רוב ההפסקה הייתה "מתבזבזת" על לחכות בתור שכל הילדים הנדחפים יוכלו לקנות כל מה שירצו לפני. מוגנת בתוך שלל המרפקים, הפרצופים, הקטנים, הנדחפים, נותנת לכולם לעקוף אותי, כי מה אכפת לי, גם ככה שיגיע תורי אעמיד פנים שאני לא יודעת מה לקנות בחצי השקל שלי רק כדי לגנוב עוד כמה רגעים.
תמיד הייתי לוקחת מהארנק של אמא, בלי שהיא תרגיש, חצי שקל. או ליקטתי עשרות אגורות. לפעמים מצאתי גם שקל טועה. תמיד היו לה חצאי שקלים. עכשיו אני יודעת שאמא בטוח ידעה שלקחתי. אז, זה היה ממש אסור וממש לא בסדר. וכל פעם שעשיתי את זה הרגשתי ממש ממש פושעת. זו הייתה הרשת שלי. חצי שקל תמיד התחבא לו בכיס. למקרה ו… אולי הפעם הם לא ישימו לב אלי. אולי הפעם השיער שלי לא יראה להם קצר מידי. אולי הפעם מכנסי הג'ינס הקצרים שלי לא יראו להם של בנים. אולי הפעם שפשופי המרפקים והברכיים לא יחשפו. אולי הפעם לא יקראו לי בשמי השני בבית הספר.
כל פעם בה הצלחתי לחמוק החוצה, לשלולית ה"גדולה" בחורף, ולשטח ה"גדול" בקיץ, הייתי מוגנת. לשם הם אף פעם לא באו. כשלא הצלחתי התחבא לו בבטחה חצי שקל בכיסי. הייתי רצה לקיוסק הקטן שהפעילה מועצת התלמידים ומחכה שלא יגיע תורי. לצערי כמעט תמיד הגיע תורי בסופו של דבר. לקחתי בזוקה. תמיד בזוקה. זה היה הכי זול. רק חצי שקל. בדיוק חצי שקל. הסוכר המזוקק הזה בטעם של צבע מאכל אדום שמשאיר שפתיים דביקות, לסת כואבת ולשון אדומה להחריד, היה טעמו של החופש. את חצי השקל בכיס החליפה העטיפה של בזוקה והבדיחה. אותם הייתי שומרת לדרך הביתה.
לבדי, שצעדתי דרך הפרדסים שעכשיו הם שכונות יוקרה, דרך הפנימייה שעכשיו נטושה, דרך הנוער העובד שבדרך נס לא השתנה כמעט בכלל, לעבר הבית שלי. ליד בית הספר הייתי קוראת את הבדיחה שקיבלתי הפעם. קודם העתידות. אם היה "הידעת?" לא הייתי קוראת. גם לא את הבדיחה. אם אין לי עתיד אז אני לא רוצה לדעת. אספתי את הכל. כשהגעתי הביתה, פתחתי את הדלת במפתח שהיה לי וחיכיתי לראות אם עונים לשלום שלי. אם לא ענו הייתי רצה לחדר שלי ומחביאה את הבדיחה במגירה שלי. המגירה האחת שלאמא ואבא אסור היה לגעת בהם בכלל. לא משנה מה. ואז הייתי מורידה את התיק, הולכת למטבח ומנסה לעזור לאמא להכין אוכל לצהריים.

שנים אחר כך שהתחיילתי אספתי את כל הבדיחות ושמתי בקופסא. שיצאתי מבית הורי לקחתי את הקופסא לסטודיו שלי. שטיח האבק שהצטבר עליה הצחיק אותי נורא. ה'לא מקובלות' שלי שמאז נעלמה כליל שוכבת לה בצורת בדיחות גרועות ועתיד שלא יקרה לעולם בתוך קופסא שחורה של זכרונות. כמה מקסים. הפתי שבי מאמינה וכנראה תמיד תאמין שעד גיל עשרים ואחד אני אגיע לירח. אז מה אם אני כבר שנים לא בת עשרים ואחת. זה בטוח לא יעצור אותי. ואז מה אם זה בכלל לא מעניין אותי להגיע לירח. זה בטח ובטח שלא יעצור אותי. ואז מה אם זה בזוקה ומיליונים נאכלו וקיבלו את אותן עתידות. זה בכלל לא יעצור אותי. אני עד גיל עשרים ואחד אגיע לירח.
פשוט, הגיל מעט השתנה, הירח לא תלוי בשמיים, ויש מלא אנשים סביבי שטוענים שכשארצה אוכל לעשות כל מה שעולה על רוחי. אני מאמינה להם. חוץ מזה, העתידות של בזוקה אמרו.

לפני כמה ימים בבית הספר בו אני מלמדת שלושה ימים בשבוע ראיתי את ההשתקפות שלי באחת התלמידות. בהיותי סייעת רגשית (לפי הגדרת בית הספר), יוצא לי לראות המון דברים שהמורות לא בדיוק רואות. אני יושבת בסוף הכיתה, עם הילדים שפעם היו מציקים לי, ומנסה לגרום להם להבין שבהפעלת כוח על האחר אתה מחליש את עצמך ולא מחזק. שאם רע בפנים אין כל תועלת בזריקת האשמות על האחר. יש בעיה? הפתרון הוא קודם כל בלהבין שיש כזו כלל. אחר כך, ההתמודדות מתחילה, מבפנים החוצה. רוב הבעיות של הנוער שאיתו אני עובדת נעוץ בתקשורת. לא במדיה, אלא בתקשורת בין אישית. הכוונה לעומת התוצאה. ההשתדלות לעומת התוצאה הסופית. חוסר ההבנה או חוסר תשומת הלב של האחר לעומת כוונותייך. נשמע מוכר? הילדה ההיא חטפה אש והצקות בצרורות מחבורת ילדים שכך חינכו אותם להתנהג. אחת הנערות איתן אני עובדת הסתכלה עלי שקמתי לעזרתה. "מיה, מה את עושה?" היא שאלה אותי. "הולכת לרגע… לשם." והצבעתי. היא הסתכלה עלי, הצביעה על הכסא שלי עשתה לי תנועה של 'תשבי!' וקמה במקומי. היא הלכה לחבורה ההיא. נעמדה ליד הבחורונת ההיא ומשכה את האש. תוך כמה דקות המשיכה לה חבורת הפרעות למקום אחר. כשהילדונת שלי חזרה היא אמרה לי בשיא הפשטות;
"גם אני הייתי ככה פעם."
"מה זה ככה?"
"רעה. נו, מנייאקית. כזו שחושבת שהיא יותר טובה." היא אמרה והשפילה מבט.
חייכתי לעצמי.
"מה?! מה את מחייכת?! באיזה קטע אני רצינית איתך ואת צוחקת עלי?!" היא צעקה.
"אני לא צוחקת עלייך. אני מחייכת. רואה? אם הייתי צוחקת עליך היית שמה לב, לא? אני חושבת שאת צודקת. בגלל זה חייכתי. הצלחת להבין לגמרי לבד למה קמתי והחלפת את מקומי. את נהדרת. אני חושבת שאת בן אדם מיוחד ונפלא ושיום יבוא ואת תגיעי לירח."
"עכשיו את באמת צוחקת עלי."
חייכיתי שוב.
"אני הגעתי לירח שלי. ומחפשת את הירח הבא. אז למה שאת לא תגיעי לשלך?"
היא חזרה לספר מתמטיקה הקבצה ב' שלה ואני נורא רציתי בזוקה. יצאתי מהשיעור והלכתי לעדנה. יש הטבות בלעבור את החטיבה בשלום ולהגיע אליה ממקום לגמרי אחר. הקיוסק של בית הספר. בקשתי בזוקה. עדנה נתנה לי חבילה של מסטיק שיש לו את אותו השם.
"מה זה?" שאלתי.
"בזוקה. זה לא מה שביקשת?"
"כן, אבל איפה העתידות? הבדיחה הגרועה? העטיפה הנוראית?"
"אוי מיה, אני מתה עליך. כבר מזמן זה לא קיים יותר. בזוקה יש עכשיו רק בקופסאות."
לקחתי בכל זאת. זה עלה חמישה שקלים, הצבע החיצוני ורדרד ולא אדום, הטעם לא אותו הדבר, נטול צבעי מאכל מלאכותיים, הלשון כבר לא אדומה, הלסת לא נשברת ואין עתידות.

איזה מזל שלי הייתה את הבזוקה שלי.
תודה לחבורת בזוקה ג'ו שהצילה אותי בהפסקות. למרות שזמנה עבר. הייתם גיבורי הילדות שלי. אני אפיץ את העתידות שלכם. מבטיחה.

אחרת, מי יגלה להם שבגיל עשרים ואחד הם יגיעו לירח?

סתם יום סטנדרטי

איך העזתי לשכוח?
סתם כך, בלא מחשבה מופשטת נוספת, נזכרתי במשמעות האושר. כל היום כולו הוביל לרגע הזה בו נזכרתי ששכחתי.
השעה עכשיו היא שתיים לפנות בוקר ואני יושבת באחת מעבודותי, בה אני יושבת לפחות פעמיים בשבוע בשנתיים האחרונות. אני מאבטחת של פאב. אחד מיוחד וספציפי. לא הייתי עושה את זה בשום מקום אחר. שואלים אותי תמיד איך אני לא מאבדת את שפיות דעתי כל כך הרבה שעות בחוץ, לבד, בקור/חום, שאני רק עם עצמי. התשובה היא תמיד אותה תשובה. "זה הזמן שלי. זמן השקט שהוא רק שלי." זה הזמן בו רצף המחשבות שרץ אצלי בראש תמיד מקבל השהייה לבחינה מוחדשת. ארגון מחדש. בזמן השקט העכשיוי אני נזכרת בכל שקרה לי היום:
חופשת סמסטר עכשיו. לא הייתי צריכה לקום בבוקר ללימודים. לאומת זאת קמתי בבוקר ליום סידורים. אני לא מאוהבי הבירוקרטיה, מודה. למעשה אפילו ניתן לומר שאני משונאיה העיקריים. אפילו יותר אם מדובר בבירוקטיה ממשלתית. יקום האדם שאוהב ללכת למס הכנסה ואני אצביע עליו ואלבין פניו ברבים. אזרתי את כל כוחי הנפשי ואת הספר הנוכחי אותו אני קוראת ויצאתי למסע.

הגעתי עשר דקות בדיוק לפני שסגרו את דלתות המשכן. נכנסתי וחשכו עיניי. המקום היה מלא כולו סטודנטים אומללים שישבו וחיכו לתורם לתאם בין משכורת אפסית אחת למשכורת אפסית שניה ואולי אף שלישית. היו שם עשרות אנשים, במפתיע, לא שררה מהומת אלוהים. היתה שם גברת חייכנית אחת שניצחה על השקט העמוס. היא חילקה הוראות לעוברים ושבים ואלו שוב, במפתיע שיתפו פעולה. כעבור עשר דקות של שקט מופתי ופגישה מרגשת עם אחד האנשים החייכניים ביותר שאני מכירה ואפילו יכולה לכנות חברה משכבר הימים הגיע תורי. "כבר?" שאלתי את המנצחת. היא חייכה והצביעה על התא אליו אני אמורה להכנס. בפנים חיכתה לי פקידה מבוגרת ונחמדה להפליא. יצאתי ממס הכנסה בדיוק באחת ודקה. בדיוק אחת עשר דקות מהרגע בו חשכו עיניי. הייתי בשוק. יצאתי ממס הכנסה מחוייכת. לא יכול להיות.
נגשתי לאוטו שלי ובדרך צלצתי לבוסית הנהדרת שלי. קולה שימח אותי ללא היכר. מיוחדת שכמותה. הבטיחה שהערב, בעבודה, נתראה. חיוכי התרחב.
בשל השעה המוקדמת החלטתי לא לדחות את שאר הסידורים שלי למחר, למרות התכנון המקורי, ולצאת לכיוון העירייה בה אני עובדת כמורה. גם שם בירוקרטיה. גם משם אחרי שפגשתי שלל פקידות טובות לבב, חום ורכות לא מתפשרת, יצאתי לפני שהספקתי לחשוב מחשבות של מרד אנטי ממסדי. שוב קול ההגיון אמר כי משהו עוד יקרה וישנה את כל הטוב הזה. זה פשוט לא יכול להיות.
מחוייכת אף יותר יצאתי שוב אל מכוניתי האהובה, מופתעת מהזמן שנותר בידי ללא מענה של המתנה מבוזבזת, החלטתי לנסוע להורי.
הרבה זמן לא ישבתי אצלם לקפה ושיחה. סטודנטית על כל המשתמע מכך. נכנסתי לביתם ולא במכוון הערתי את אבי. הוא כל כך שמח לראות אותי שלא כעס על כך כלל. אחרי שישבתי על מחשבם של הורי והצלחתי, שוב, במפתיע לסיים ללא המתנה עוד עבודה שהיה עלי לעשות וחששתי מכמות הזמן שיקח לי, הזמין אותי אבי לארוחת צהריים. מרק עדשים. תענוג צרוף. שיחה אוהבת וקלילה על מעשיי בשבועות האחרונים. אחי שהפתיע אותי חיבק אותי מאחור כשישבתי ולחש לי בשקט בלי שאף אחד ישמע שהוא התגעגע. כמה אהבה. כמה כייף. ישבתי בסלון שאבי ואחי חזרו לשגרת יומם ואמי הגיעה. החיבוק החם שקיבלתי הזכיר לי למה אני כל כך אוהבת את משפחתי המיוחדת. הצצתי בשעון ונחרדתי לגלות שעוד חצי שעה נסגר הדואר. ארזתי את עצמי ובטיסה נמוכה עפתי לדואר. בדיוק שנכנסתי שאל הפקיד, גם הוא חייכן למדיי, אם יש לעוד מישהו חבילה לאיסוף. הבטתי ימינה ושמאלה על התור העצום שהיה שם ובסימן שאלה אמרתי "אני?". הפקיד חייך שוב והושיט את ידו לעבר הפתקית שלי. ושוב בפעם השלישית שבה אני פוגשת את עולם הבירוקרטיה, היום, יצאתי מהדואר כעבור חמש דקות בלבד.
נכנסתי שוב למכוניתי מחוייכת כמו שלא הייתי כבר זמן רב, מהרהרת על כל המזל שבו זכיתי היום. הטלפון שלי צלצל.
עניתי. "תשמע, יש לי שעתיים פנויות שאמורות היו להתבזבז על בירוקרטיה ובדרך פלא הן נגוזו, בא לך לשים מים?" שאלתי את חברי הטוב שחזר לאחרונה לחיי, שוב במפתיע. "אני שם מים" הוא ענה. נסעתי להרצליה. הגעתי למרות שעות העומס כעבור רבע שעה בלבד. בשש בדיוק נכנסתי לביתו. בלי כל גינונים מיותרים שתינו תה מרווה ולואיזה. דיברנו ברומו של עולם ובתחתיתו. שיחה ביני ובינו היא תמיד לא צפויה, מאתגרת, מפתיעה ומפעימה. היום הוא השאיר אותי ללא מילים. סיפרתי לו סיפור כי מעטים האנשים שיודעים אותו על בוריו. והוא, סתם כך, ללא כל התייחסות לספק שיש בליבי טען וחזר שוב ושוב כי אני מדהימה. בן אדם מדהים ליתר דיוק. "אז קרו לי קצת דברים רעים בחיים, ושרדתי את רובם לא רע בכלל, ואני שפויה באופן רלטיבי למדי, אבל מדהימה? לא, אתה טועה." עניתי. מבטלת כליל את המחמאה הכנה שקיבלתי. הוא הסתכל בי בעיניים בורקות קם מהמיטה עליה ישב וחיבק אותי. נישק על כתפי. "את בן אדם מדהים. ותשתקי." החיבוק הזה היה תחילת ההבנה הסופית של היום המופלא הזה. החיבוק הזה היה התגובה הכי כנה וכובשת שקיבלתי מעודי. בעיניי עלתה לחלוחית וליבי החסיר פעימה. "אוף." יצא לי מהפה ממש בשקט. אני אפילו לא בטוחה שהוא שמע את זה בכלל. כשנפרדנו באיחור של כמעט שעה מהרגע בו קבעתי לעצמי שאלך, לא יכולתי לקלף לעצמי את החיוך מהפרצוף. זה כבר היה ממש מביך.
נהגתי לעבודה בתחושת אופוריה קלה. אמרתי לעצמי שאני חייבת להתאפס עד שאני מגיעה לעבודה. בכל זאת צריך רצינות בעבודה הזו. אז ברדיו נשמע לו השיר "אמסטרדם" של נוער שוליים. למי שמכיר אותי המשמעות והתגובה הגיוניים לחלוטין. לנהג שהיה באוטו לידי זה היה קצת פחות מובן. נקרעתי מצחוק. ירדו לי דמעות מהעיניים. לא הצלחתי להתאפס ולהפסיק לצחוק עד שהגעתי לחניה שליד הפאב. נזכרתי שהיום זו המשמרת האחרונה של אחת ממצלריות הפאב שאיתה אני עובדת כבר שנתיים. שמחה בשבילה על שהיא עוזבת. התחלות חדשות הן תמיד פלא. הצצתי בשעון תוהה לעצמי מדוע אחראי המשמרת עוד לא התקשר לבדוק למה אני מאחרת, בכל זאת, יצאתי באיחור של חצי שעה מהרצליה… הרצינות שוב פינתה מקומה להתקף צחוק לא מתפשר שגיליתי שלא רק שאני לא מאחרת, אני אפילו מקדימה בכמעט עשר דקות.
המשמרת עברה כרגיל, בחיי שלא קרה שום דבר בלתי רגיל. התחלתי אותה עם כוס קפה שחור, סיגרית טבק מגולגלת ושיחה עם הצד השני של נשמתי. רוב האנשים שאני מכירה פשוט קוראים לה צפנת. חברתי הקרובה ביותר. בכל שיחה שאנחנו מנהלות יש שלושה שלבים. השלב הראשון, שלב העדכון. מה עשינו שתינו, עם מי, מתי, איפה וכמה. החלק הזה הוא החלק הכי קצר, מיצוי מהיר. החלק השני הוא החלק הרציני, העמוק, החופר. מתוך שלל הנושאים אותם סקרנו אנחנו בוחרות יחד נושא אחד שמטריד אותה או אותי ומתחילות לחקור אותו מכל כיוון אפשרי. לפעמים החלק הזה של השיחה נמשך על ימים ולפעמים רק דקותיים. תלוי ברמת ההסכמה ביננו או ברצינות הנושא. בדרך כלל הנושא רציני להפליא. הפעם דיברנו על מערכות יחסים אפלטוניות. שיחה שאנחנו חוזרות אליה שוב ושוב. לא מסכימות כלל. ובדרך כלל מסכימות על לא להסכים. עד הפעם הבאה. החלק השלישי של השיחה הוא החלק האהוב עלי. החלק המצחיק, ההומוריסטי, המטופש- שלב הטמטמת. אחרי שדיברנו גבוהה על חיינו ועל כיוונם, כדי לשבור את הרצינות אנחנו מגחיכות את קיומו של המין האנושי על ידי ציטוטים של מערכונים למינייהם. זה מתחיל באסי וגורי על שלל מערכוניהם, מלווה בקירקורים בלתי נשלטים, עובר לגשש החיוור על מיניו ומגיע בסופו של דבר לציטוטי אנשים אמיתיים לחלוטין שהם פשוט מערכונים ראליסטים מידי. פארודיה של פארודיה. מהלך מאד פוסטמודרני. הצחוק הזה הוא משחרר. אין על האושר הזה. צחוק אמיתי, מתגלגל, מהיסודות של נשמתך. אושר טהור. סיימנו את השיחה בערך בשתים עשרה בלילה. לילה טוב יקירה. שתהיה אחלה משמרת. נדבר מחר. לילה טוב. היא הלכה לישון ואני נשארתי בשלי.
הקסם בפאב שלי הוא העוברים ושבים בו. נוצרת סיטואציה שבה בחלקים מסויימים של הערב אני יושבת לבדי ונהנת מהשקט ומהלבד, ובחלקים אחרים ישבתי עם חברים שבאו לשתות בירה, גילו שאני עובדת והחליטו להעביר לי את הזמן. אחת מהן הייתה בחורה קסומה שגיליתי לאחרונה שאני מאד אוהבת. היא עובדת במסעדה ליד וכל פעם שהיא יושבת איתי אם זה לחצי שעה ועם זה רק לחצי דקה, היא גורמת לי לחייך. יש אנשים כאלה. אחרי שגם היא הלכה, בשעה מאוחרת למדיי(סביבות אחת וחצי ) התפנתי אני לספר שלי. ההוא מהבוקר שלא הספקתי לקרוא כי לא חיכיתי לשום דבר.
אני חייבת להתוודות. אני סוג של תולעת. תולעת ספרים מוטרפת. אני מסיימת בין ספר לשלושה בשבוע. כבר שנים. נכון, יש תקופות בהן אני נתקעת על ספר גם חודש ולא קוראת שום דבר בכלל. לא קורה הרבה, אבל קורה. הספר הזה היה בשבילי תענוג צרוף. ספר נפלא. "אנטיליגנטיות של קיפוד". מי שלא קרא, שיקרא. אם לא יאהב, לפחות היה מעניין. התפעמתי מהספר כל כך. מצאתי את עצמי יושבת על כסאות הבר הגבוהים שמוצבים בכניסה לפאב, תחת פטריית חימום לוהטת שסביבי גשם זלעפות וקור מקפיא, ומחייכת. כל נימיי נשמתי נמתחו בתוך החיוך הזה. סוף הספר היה שובר לבבות, אבל מפתיע. לא ציפיתי לסוף הזה. המחשבה שלו הייתה כל כך מדוייקת וכל כך מרהיבה ביופייה שליבי עלה על גדותיו.
מחשבה מדוייקת היא כמו ציור טוב. שלל מרכיבים שבכל מקום אחר היו נראים רע בלשון המעטה, שמסתדרים לכדי יצירה אחת, מושלמת בחוסר שבה, שמשרה שלווה על כל המביט בה. היא הסטייה המדוייקת מרישום מדוקדק של קו אחד "לא נכון". מחשבה מדוייקת היא הרדיפה אחר השלמות בחיי. מחשבה מדוייקת היא היום הזה. היא סופו. היא התלכדות כל הסיפורים שקרו לגמרי במקרה ביום אחד ספציפי שלא יכול היה לקרות אחרת. רבים האנשים בחיי אשר כלל לא יודעים כי הם מקור אושרי. הן הנצחי והן הרגעי. ושמחתי על חיי. על היום הזה. על כל שקרה בו. על כל האנשים הטובים שלקחו בו חלק.

כולי הודיה על המקריות. על הקסם. על שלפעמים הוא כל כך מוחשי שזה כואב.

תפילת הנבחן

אלהים/כוח עליון היקר/ה שלום.
זוהי פנייה כנה של כל סטודנט שאני מכירה, כמעט.
אנא,
בכל לשון של בקשה,
לקראת המבחן האוניברסיטאי הבא עלי (לא) לטובה,
עשי/ה שאמצא חניה במקום קרוב ולא אלך קילומטרים.
עשי/ה שלא אשכח את תעודת הסטודנט וטופס הנבחן בבית.
עשי/ה שלא יתבלבלו עם הטופס שלי ולא אקבל את הטופס לקורס לימודי משפט פלילי או סטטיסטיקה(אני לא מבינה בזה כלום).
עשי/ה שכאשר יתקבלו הטפסים לא יהיו יותר מידי אנחות כבדות של יאוש.
עשי/ה שכל הנבחנים עם חומר הלימוד הפתוח לא יעבירו יותר מידי דפים.
עשי/ה שלא יגיע היום למבחן אף יצור אנושי בעל נחיתות קומתית ועקבי נעליים רועשים שיזכיר זאת לעולם כל יציאה לשירותים.
עשי/ה שלא יפתחו לידי אף לא ממתק אחד כמו שיש אצל הרופא ילדים מפעם והעטיפה לא תרשרש.
עשי/ה שלא יגיע אף חולי לאנשים הבריאים סביבי ואף אחד לא ישתעל בקביעות.
עשי/ה שהציקצוקים יהיו בלב(אני ישר חושבת שזה עלי).
עשי/ה שלא יהיה בוחן בעל לקויות שמיעה שיצליח לדבר בלחישות שלא קורעות את עור התוף(ואת הריכוז שלי).
עשי/ה שלאף אחד בכיתת הבחינה לא יהיה עט לחיץ שיוציא אותי מדעתי עם כל לחיצה יותר(כמה שהדבר הזה רועש).
עשי/ה שהשולחן שבו אשב יהיה יציב במידה הראויה ואם לא אז שאשים לב ממש בהתחלה.
עשי/ה שכל השולחנות והכסאות בכיתה בה אשב יהיו תקינים ובמצב לא חורק.
עשי/ה שהדלת של הכיתה תהיה משומנת, חזקה, יציבה ונסגרת.
עשי/ה שכל הלועסים למיניהם ילעסו בפה סגור.
עשי/ה שהעט שלי לא יותיר סימנים כחולים על אצבעותיי.
עשי/ה שלכל הנבחנים סביבי גם יהיה שעון(לא מתאים שעון דובר- זה מבחן).
עשי/ה שכל המסיימים לא יתקשרו לאף אחד במסדרונות(לא מעניין אותי שסיימתם).
עשי/ה שכל הטלפונים הרוטטים יעשו זאת אחרי המבחן(אני שומעת אתכם).
עשי/ה שהבוחנת לא תחייך אלי(לא על זה אני צריכה לחשוב, אני במבחן).
עשי/ה שלא אזכר באמצע המבחן כי אני ציירת(את אף אחד לא מעניינים השירבוטים שלי על טופס המבחן).
עשי/ה שאזכור שאני במבחן.
עשי/ה שלא אתחיל לרחף למחוזות טובים יותר(אני באמצע מבחן).
עשי/ה שאצליח לענות על כל השאלות מתחילתן עד סופן בלי לשכוח מה כתבתי בהתחלה(זה מבחן).
עשי/ה שאוכל להתרכז ולהיות קשובה לעצמי אבל לא יותר מידי(אני במבחן).
עשי/ה שאם משהו מהדברים שביקשתי עד כה כן יקרה, אוכל לחזור לאותו קו מחשבה אותו עזבתי(כי זה בכל זאת מבחן).
עשי/ה שאת כל בקשות אלו אשכח כליל בזמן המבחן.
עשי/ה שאצליח לזכור את כל החומר שהמבחן מדבר עליו ולא את החומר של המבחן הקודם.
עשי/ה שלא אתחיל לחשוב על הפוסט אותו אני כותבת כרגע(כמו שכמובן קרה יותר מפעם אחת).
עשי/ה שלמרות כל ההפרעות הללו, אסיים בזמן המוקצב למבחן.
עשי/ה שיהיה טוב.
ואם כבר תפילה, עשי/ה שיאבחנו אותי כבר.
אמן.

*זוהי תפילה המותאמת לכחמישים וחמישה אחוזים מהסטודנטים.
הם אלו שלא אובחנו במהלך חייהם כסובלים מתסמונת ADHD המוכרת גם כהפרעות קשב וריכוז.

ספקטרום

"באמת?
אמנות?
זה לתואר?
כמה משלמים לשנה?
זה לא קצת יקר?
ואיך המורים?
וזה גם תעודת הוראה?
אה… לא?
אז…. מה בעצם…. את עושה עם… זה… בסוף?
מה נותן לך התואר?
רק תואר?
אפילו לא מקצוע כלשהו?
צלמת? מעצבת? עורכת וידאו? משהו?
אה… רק תואר. וידע. נכון…
לפחות יהיה לך תואר.
אז מה תעשי אחרי?"

לא יודעת.
בחיי שלא יודעת.
חגים, יש להם מן קטע. איך שהוא תמיד בתקופת החגים יוצא לי לפגוש אנשים מהעבר. בעיקר כאלה שהכירו(או לא הכירו) אותי בתור הביישנית של הכיתה. לכל אחד יש, הרי, זיכרון של לפחות אדם אחד כזה. למעשה הזיכרון הוא לא של אדם שלם אלא של פס עיניים. מתחבא בסוף הכיתה, בשורה של המופרעים. באותה השורה יש גם אחת שאף אחד אף פעם לא זוכר. זוכרים פס עיניים. הפס שנותר הוא מה שלא מסתתר מאחורי הספר. בזמני לא היה אייפון לטבוע בתוכו בשיעור, בהחבא, מתחת לשולחן, אז היו ספרים. ספרים ומעריב לנוער.

קשרתי עסקה, שהתחילה בטעות חינוכית של אחת מהמורות האהובות עלי בתיכון, מול כל מורי העיוניים(כמעט). העסק הלך כך: אני אשב בסוף הכיתה, לא אשאל שאלות מתחכמות מידי, לא אפריע בהפגנת ידע נרחב יתר על המידה, למהלכו ה'תקין' של השיעור ובתמורה אוכל לקרוא. אותם השיעורים בהם אכלו חברי לכיתה את המוח של המורה בכפית. גם אז למידה מוצלחת כמעט ולא הייתה שם.
אני, שכבר בכיתה ח' למדתי את התנ"ך מהזוית המשכילה שלו ואת מלחמת העולם הראשונה והשנייה שמלמדים בתיכון הכרתי כאילו היו חלק מעץ המשפחה שלי כבר בכיתה ו', מצאתי את שפיכת הידע של מורי המהוללים כמעט תפלה. לרוב הייתי מתחילה לשאול שאלות עמוקות יותר מחומר הלימוד, ובמהרה היה הופך השיעור לשיחה ערה(ותלמידים ישנים) ביני לבין המורה.
מאד מהר עלתה המורה המדהימה שלי לתנ"ך על הבעייתיות שבסקרנותי.
"מיה, תיגשי אלי בסוף השיעור."
"למה? עשיתי משהו?" אז עוד ישבתי בשורה השנייה.
"לא. חלילה. פשוט תיגשי אלי בהפסקה."
ישבתי דרוכה בכיסאי המתנדנד בדממה כל המשך השיעור, תוהה על מה ולמה נקראתי למורה. לאחר שהופיע הצליל האהוב על כל תלמיד קיים וכל חברי לכיתה רצו למחששה או לקיוסק (שהיה שייך למכללה בכלל) נותרתי אני עם חששותיי מול לאה. מבועתת מהמחשבה על כך שהייתי רעה, אולי, בלי משים, קרבתי למורתי.
"מיה, שמעי, את לא יכולה להמשיך ככה."
"אבל… מה…?"
"חמודה, הרגעי, לא עשית כל רע." אמרה לאה עם ה-ח' הגרונית שלה שתמיד הפתיעה אותי.
"את פשוט לא יכולה להמשיך עם השאלות הללו… זו בעיה בשבילי. אני פשוט לא מספיקה ללמד את החומר של השיעור בגללך… אם תרצי את תמיד יכולה לשאול אותי בהפסקה. טוב?" אמרה שהיא מרימה את תיקה גדוש סיפורי התנ"ך ופירושיו ויצאה מהכיתה בלא שחיכתה לתשובתי. אני נותרתי שם ישובה על שולחן המורה מביטה על הכיתה כאילו זו הפעם הראשונה בה אני מניחה עליה את מבטי. להפסקה נותרו עוד עשר דקות תמימות. רצתי כאחוזת שד לחדר המורים. חיפשתי את פרידה. מנהלת מגמת אמנות שלי שתמיד ידעה לתת לי כתף, רעיון או סתם שיחת עידוד מתוזמנת ומדויקת להפליא. היא ניגשה אלי עם כוס קפה מהבילה ואחרי ששטחתי את סיפור המעשה בפניה, היא חייכה וביקשה ממני להמתין לרגע. היא הותירה את הכוס בידי(משאירה אותי גם עם הזיכרון שתמיד יצוף כשבסביבה כוס חמה של קפה בחלב) ונעלמה בתוך הארון המופלא שלה. כשחזרה הושיטה לי שלושה דברים. עפרון 6B, מחק ומפתח.
"המפתח הוא לארון ספרי האמנות בספרייה." אמרה בלבביות.
מאותו הרגע ואילך ביליתי את רוב הפסקותיי בספרייה. מחברות תנ"ך, ספרות, היסטוריה ואזרחות הפכו למחברות רישום שלי. בבגרות בהיסטוריה קיבלתי חמישים ושש. בתולדות האמנות תשעים ותשע. עד היום לא ברור לי לאן נעלמה הנקודה הנוספת. מה שכן ברור לי הוא שאני פשוט לא מצליחה ללמוד מה שלא מעניין אותי. ככה זה שאתה 'דיסקלט' עם הפרעת קשב וריכוז קלה. מאבדים עניין מהר. מאד מהר.

על שני דברים בחיי אני מודה מקרב לבי על קיומם:
על המכללות לאמנות שצצו כמו פטריות אחרי הגשם ברחבי הארץ, ועל בדיקת האיות בכל מסדי המחשוב בהם יוצא לי להשתמש. מה הייתי עושה בלי בדיקת איות?!

יותר שנים מהצפוי לקח לי להחליט אם ללכת ללמוד באקדמיה או לא. ואם כן, אז מה. כשבררתי על המקצועות הממשיים אותם רציתי ללמוד בתחילת ההתלבטות, צץ גורם אחד שטווח ללא היכר במקצועות אותם אוכל ללכת ללמוד כלל. אימת הדיסלקטים, הפחד הידוע הגדול ביותר שקיים ללקויי למידה- הפסיכומטרי.
אחרי שביררתי מה צריך לעשות בכדי לקבל "הקלות" למבחן הזה שמודד יכולת שינון(שלא קיימת אצלי) וגיליתי שצריך להיות כמעט מפגר(רמת דיסלקציה גבוהה מאד) או ממש עשיר(לעשות אבחון חוזר) בכדי להצליח להשיג הקלות שגם באמת יוכלו להועיל לי, והחלטתי לוותר מראש.
ברגע שנפלה ההחלטה ירדו משמעותית רצונותיי ללימודים אקדמיים. המחשבה נדחתה בשנתיים או יותר. כששבה, הייתי מבוגרת בכמה שנים והתהייה על הפסיכומטרי כבר לא הדירה שינה מעיניי. ההבנה כי למבחן הזה אין שום מדד לכמות הידע שיש באפשרותי להכיל חלחלה לבסוף.

החלטתי ללמוד אמנות.
כן, נו, ציור וכאלה. ההחלטה נפלה בפשטות כמו הגשם הראשון. לקח לה זמן אבל כשהיא הגיעה כולם היו רווים אושר בזכותה. אחרי שנים של מחשבה עיקשת על עיסוק רצוף של ארבע שנים או יותר בנושא אפשרי אחד, הבנתי שהדבר היחידי אותו אני מקיימת בכזו קביעות הוא לנשום. ולצייר. כל חיי ציירתי. איני זוכרת תקופה בה לא אמנתי על מחשבה מופשטת כל שהיא שהפכה לצבעים.

ביום שישי האחרון תפסתי רגע של הנסיך הקטן עם אימי ונסעתי לראות שקיעה. נסענו יחד לחוף הים של ילדותי ואחרי טיול ארוך נגד הרוח והסתכלות מעמיקה על מצוקי החול שעוטפים את החוף, הסתובבנו שתינו והתחלנו צועדות דרומה תוך התבוננות בצבעים המתחלפים סביבנו.
"תראי" אמרתי והצבעתי על פס המים שנותר לאחר שהגלים נסוגים, "יש כאן קשת."
אימי- אישה נבונה להפליא ממנה למדתי ועודני לומדת רבות, הרימה אלי את מבטה שעל פניה הבעת ילד דיסלקט בשיעור לשון.
"מה?" היא שאלה.
"תסתכלי." אמרתי והצבעתי שוב.
"איפה שאני דורכת- השתקפות האור היא כמעט סגולה. מטר ממני צבע ההשתקפות כחול, משם הוא משתנה לירוק, חולה כזה, של בית חולים. שם ליד הסלע ההוא זה צהוב בוהק שמשתנה לוורוד, כזה שכמעט לא רואים, עד שבסוף הוא נהיה אדום… כמו האודם שלי… רואה?"
אימי הסתכלה עלי בפליאה מוחלטת.
"מה?!" שאלה.
הסברתי הכל שוב.
היא נעצרה מהליכתה, והביטה.
מבטה נדד ממני אל גלי הים הנסוגים, שוב ושוב, עד שלפתע נעצרה הנדידה ומבטה התקבע בעיניי. סביב עיניה הופיעו הקמטים שאני הכי אוהבת באנשים וחיוך גדול התפשט על פניה.
"וואו. את צודקת!" היא אמרה מחויכת כאילו גילתה שמותר לה לחזור לצייר בפנדה על קירות בית הוריה. הבעתה השתנתה שוב להבעת הילד משיעור לשון ושאלה:
"זה תמיד ככה?"
"מה תמיד ככה?"
"את תמיד רואה את זה?"
"מה זה 'את זה'?"
"את כל הגוונים האלו בכל דבר? את הצבעים כל כך חיים?"
"כן." עניתי בפשטות.
"מה? את… לא?" מפתיעה את עצמי בשאלתי.
ההפתעה שהכתה בי על ההבנה כי לא כולם רואים כמוני או יודעים להגדיר כמוני את אותן המשמעויות השאירה אותי ללא מילים.
"וודאי שלא." ענתה אימי.
"אם לא היית אומרת לי, בחיים לא הייתי שמה לב." המשיכה.
איזה מזל שיש לי את אימא. בעזרתה, לגמרי במקרה, הבנתי (שוב) איזו זכות אדירה נפלה בחלקי על שאני זוכה לראות את העולם דרך עיניי. זכות מופלאה שביכולתי ללמוד את שחשקה, ועוד חושקת, נפשי לעומק.

אז לכל המכרים שאינם מכירים, לכל המורים/ות ללשון, עברית, הבעה ואנגלית, לכל קרובי המשפחה הרחוקים שנות אור, לכל עמיתיי הסטודנטים שלא מחשיבים אותי לעמיתה, ובייחוד לכל אלו שזוכרים רק את צבע עיניי לאור הפלורסנט ותו לא;
התשובה היא כן.
אני לומדת אמנות.
לתואר.
כותבת עבודות עד השעות הקטנות של הלילה, חורשת שדות לא נראים למבחני אמצע או סוף, מסתגרת בסטודיו שלי לתקופות בלתי נגמרות ונהנית מכל רגע. מקנאה לא קצת באלו שבסוף התואר שלהם מתחבא מקצוע, מודה, אבל לא מקנאה ולו במעט במחשבה שבסוף התואר של רבים שאני מכירה יופיע בעיקר יאוש טוטאלי. מה אפשר לעשות עם תואר בכלכלה? בפסיכולוגיה? בעריכת דין? באדריכלות? במדעי המחשב? בביולוגיה? במדעי המדינה? מה בכלל ההבדל?
הרי גם במידה ובאמת אצליח, ואסיים את התואר הנחשק, אין הבדל ביני ובין כל מסיים תואר, יהיה התואר בכל מקצוע אשר יהיה.
מי יודע מה יקרה בעוד שנה?
אולי יפלו לי האצבעות.
או שימאס לי לצייר.
אולי עולם הצבע יפסיק לעניין אותי.
או שלא יהיה לי יותר מה להגיד.
באותה המידה השמש גם יכולה להחליט שלא מתחשק לה לזרוח כל בוקר יותר ושהיא יוצאת לפנסיה. אולי.

בינתיים, לכל מי ששואל, מחפש או סתם רוצה למצוא אותי, אני עדיין אמנית במשרה מלאה, מורה/סייעת בחצי משרה ועובדת פאב להשלמת הכנסה.
יום יבוא ואני אצליח לחיות מהאמנות שלי. אולי.
כולי תקווה.

יום כיפור שלי, התגעגעתי.

כמו בכל שנה, בתחילת יום הכיפורים, מצאתי את עצמי משוטטת ברחובות העיר לקראת השקיעה השקטה ביותר בשנה. שוב אני יושבת בפינת ההרהורים הקבועה שלי, שבימים כתיקונם, שוקקת מכוניות בהיותה משקיפה על כביש 4 הסואן. עכשיו כשאווירת יום כיפור כבר מרחפת מעל כולנו וכבר עשיתי את הביקור השנתי שלי בבית הקברות, עברו שתי מכוניות משטרה, אמבולנס, שלוש מכוניות טועות, איש אחד עם כלב ואייפון בקולי קולות, ורוכב אחד ששאל אותי על הגשר עליו אני יושבת. כשעניתי לו שזהו גשר ההרהורים שלי, הוא שאל אם הגשר מוביל לאנשהו. עניתי שסופו הוא בבית הקברות. הוא חייך ושאל על הדרך לים. שני קילומטר עד לצומת רעננה, שמאלה לאחוזה, ישר עד שתראה את הפארק, שם, תשאל שוב.
-תודה.
-חתימה טובה.

מתוך הרגל, בכל שנה אני מאחלת מילים שאיני מאמינה בהן כלל. לחתום את חייך בספר גדול המבשר את השנה הבאה עלינו לטובה, או לרעה. תלוי בחתימה. ומה אם כתב היד קצת לא בסדר? ואם יש לכותב דיסלקציה? והיה בילבול באותיות ונכתבתי בצד הלא נכון של הספר בטעות? החתימה היא שתקבע את השנה הקרובה? אפילו התלמידים שלי יודעים שבכדי שאסלח על מעשה זה או אחר כל שהם צריכים לעשות הוא לומר סליחה ולהתכוון לכך. רק להתכוון והכל ישכח. אני לא זוכרת דברים שהבטחתי לשכוח.

האיש עם הסאונד-טרק חזר עם כלבו ושאל מה אני כותבת.
חשבון נפש-עניתי.
בהצלחה- הוא חייך והמשיך לשרוק את השיר הצורח שלו. כבר אין כבוד לשקט בימיינו. כאילו השקט הוא סוג של מחלה ממארת שחייבים להישמר מפניה. תמיד יש משהו שמאד חשוב לשמוע. אני טוענת כי השקט של היום הזה זהה לתחושה שאבא חשף אותי אליה כשהייתי ילדה באחת השבתות בחוף הים. כמו לשים קונכייה על האוזן, ביום כיפור שומעים את רחשי הלב למרחקים. רעשי היום יום השם שמונעים מרובינו להקשיב לרחש הגלים סביבנו. אבא תמיד אומר שלהקשיב זו החלטה. אמא מחייכת וממשיכה את דבריו אם תקשיבי תוכלי לדעת הכל ולפתור את כל צרות העולם. כשמקשיבים אפשר. טוב נו, למה ציפיתי עם אמא פסיכולוגית ואבא מורה. הקשבה היא תחילתו של העולם, הסליחה היא החיבוק החם שמבגר את כולנו, הטינה היא הסוף. כשתלמדי לסלוח תלמדי בגרות, ככה אמא אומרת. כשתלמדי לא לשכוח, תלמדי כאב.

הלילה מזדחל ליום כיפור שלי והשקיעה שבצד של בית הקברות כתומה כתמיד. בצד השני הרים מנוקדי אורות מתעוררים לעוד לילה שקט במיוחד.
האם פגעתי השנה במישהו?
אולי.
למעשה, קרוב לוודאי.
האם אני מצטערת? מבקשת סליחה? מחכה למחילתו של האחר?
אולי. כנראה שלא.
אם פגעתי ולא התכוונתי הרי שהתנצלתי מיד. או לכל המאוחר ברגע שהבנתי. את הסליחות שלי אני לא אוגרת ליום כיפור ומשתמשת בהן באופן טבעי ומידי. סליחה היא דבר מתכלה. אם תשתמש בה נכונה היא תוביל לחיים טובים יותר. אם לא תשתמש בה בזמן הראוי יתבלה כוחה והיא תהפוך למשהו אחר לחלוטין- חסר כוח. סליחה לא כנה ולא מתוזמנת תהפך ל"יציאה מידי חובה". לאמר סליחה אפשר תמיד. לסלוח לאו דווקא.

ביום הזה שהוא כולו סליחה אני מחפשת מחילה רק מאלו שאת סליחתם איני יכולה וסביר להניח שלא אקבל לעולם. סליחה מן המתים. על שחייתי את חיי בלא לזכור אותם בכל רגע. סליחה על החיים שיכלו להיות להם. סליחה על החיוכים שיכלו לחייך, על הדמעות שיכלו להזיל, על הריקודים, האכזבות, האהבות, הבדיחות, הסיפורים, השירים והזמן. הזמן שעובר בלעדיהם.
סליחה.

מעוד אדם אחד אני מבקשת מחילה.
מי יתן ןהשנה תמצאי בעצמך, בעומק ליבך, את המקום לסלוח. על הטעויות שעשית לך השנה.
על הכאב שגרמתי לך לעבור. סלחי לי על כל הדברים שרצית לעשות ואני עצרתי בעדך. סילחי על שאכזבתי אותך. מעט אבל אכזבתי. סלחי על שהייתי ביקורתית מידי בדרך כלל וכרה מידי לעיתים. סילחי לי על היוהרה שזלגה ממני באת שהיבטתי ביצירותייך, על הרוע שהפגנתי כשלא צלחת.
סלחי לי על הזלזול הפיסי שהיה לי לגופך, על הבזבזנות במילותייך. סלחי לי על שביטלתי חלק ממחשבותייך בלא להניד עפעף.
סלחי לי.

כי ביום כיפור מצווה היא לסלוח.
נפתחים שערי שמיים, ואולי השנה אמצא את הכוח לעמוד בסליחותי לעצמי. אולי, אולי השנה באמת אסלח על כל שעשיתי לעצמי בשנה החולפת.
כי לסלוח זה הכי קשה פנימה.
סליחה.
בלי לבזבז את האמת שבמילה האדירה הזו.
מצאי את הכוח לסלוח.
חתמי את שמך על לוח ליבך וזכרי. זכרי הכל.

אשתדל.

ראיתי כוכב נופל

ראיתי אותו היום. למעשה, ראיתי אותו הלילה. חייכתי לעצמי. אחד מיני רבים שראיתי בחיי. ולפתע המחשבה שרדפה את הכוכב הספציפי הזה הפחידה אותי מעט. הלא הוא יחיד מסוגו. רק הוא נפל וישר אני הופכת אותו לאחד ממליון? הפתעתי את עצמי. אני שרואה את צבעי העולם כקשת מתחדשת כל יום ביומו, אני שכחתי את העולם השלם שיכול להיות הכוכב הזה והשארתי אותו סתם כך, ללא כל כותרת, "רק אחד מיני רבים שכבר ראיתי"?
אז ככה אני פותחת את הבלוג שלי. רק כדי להזכיר לעצמי שאין אף כוכב בשמים שדומה לאחיו כי ישנם עולמות שלמים מאחורי כל אחד ואחד מהם. הלא "לכל ילדה כוכב, לכל ילד כוכבית…" ואני עוד מוצאת את עצמי מחפשת כוכבים כאן על הארץ אז למה להעלים את יחודם בשמים?